אני אוהבת את הריח...

לוסיה יודקביץ'.


כשמעדתי כל הדרך חזרה מהחדר הלבן, צלעתי על שני איבריי הארוכים והמקופלים אל תוך החדר השחור. התיישבתי על הכסא, הצמדתי את שפתי אל שפת הספל ומצצתי את החליטה ממנו. על ידי מציצות קטנות סיימתי כמעט חצי ספל.
"אם אני רואה אנשים מחוץ לחלון זה הופך אותי למשוגעת, הנרי?" הנחתי את ספל התה על השידה וזחלתי אל תוך המיטה. הנרי ישן, אני לחשתי את שאלותיי וקיוויתי שהחלום יענה לי עליהן, או אלוהים, או הנרי. הנחתי את ראשי על הכרית ועצמתי את עיניי לרווחה משוועת. ונחנקתי.
"אתה יכול ללמד אותי לנשום עם עיניים עצומות, הנרי?" נשארתי פקוחת עיניים, דקה או דקותיים ופתאום החדר השחור נהיה כחול בהיר, אז הוא הצהיב והטיל צל מחמיא על העולם הממוסגר שלי.
אנשים קוראים לי לו, אם כי באמת קוראים לי לוסי. למרות שלוסי זה לא השם המדוייק, הקטנונים שביניכם אולי יקראו לי לוסיה, או לוסיאנה. אני לא קטנונית, אני לא מתעכבת על איך קוראים לי אלא מתרכזת בזה שקוראים לי. לו, לוסי, לוסיה או לוסיאנה אלה רק אותיות נצעקות מתוך שפתיים שלא ידעתי ולא אדע.
ביחד אנחנו לוסיה והנרי, או הנרי ולוסיה. אדון הנרי וגברת לוסיה יודקביץ'. מר. יודקביץ' ואישתו לוסיה. אנחנו באים יחד בהרבה גרסאות, אולם לחוד יש רק גרסה אחת, או לוסיה או הנרי. לא קוראים לי אישתו בלעדיו, או גברת. כשאני לבד אני לוסי.
אני לוסי, ואני רואה אנשים מחוץ לחלוני. אתמול ראיתי איש אחד, גבוה במיוחד. לא ראיתי את פניו, העולם היה שחור. אבל קווי המתאר שהגדירו אותו היו מאד עצובים. אני ראיתי אותו עומד מאחורי הזכוכית, מסתכל לכיווני. שקלתי אם להציג את עצמי ואז חשבתי שאני מפחדת מידי. הוא נשאר מחוץ לחלוני כבר כמה ימים, תמיד אותו הדבר, אותם קווי מתאר, אותו עצב.
יום אחד כשהנרי ישב ליד השולחן וראיתי את הצל, כמעט אזרתי מספיק אומץ בשביל להוציא מגרוני "היי, אני לוסיה. אני אישתו של הנרי." אבל לא באמת. כמעט זה אף פעם לא מספיק.
או עוד יום אחד כשראיתי את האיש השחור ובדיוק הנרי נכנס הביתה. אני שמעתי את המפתחות נכנסות לחריץ ואת המנגנון מסתובב לו שם. הוא כזה אמיץ להסתובב בחוץ עם כזה איש נמצא שם. רציתי לשאול אותו "הנרי, אתה רואה את האיש הזה מחוץ לחלון?" אבל לא באמת.
בזמן האחרון הנרי לא עונה לי הרבה, בעיקר מהנהן אליי ונוהם. ניסיתי להגיד לו שאני מתגעגעת לקול שלו. אמרתי לו, "הנרי, אני מתגעגעת לקול שלך", אבל הוא רק נהם עליי. הנרי איש מקסים כשהוא מדבר, יש לו כל כך הרבה תובנות ורעיונות לחלוק עם העולם. אבל כבר מזמן הוא לא פוצח פיו בבית, הוא שומר את החוכמה לאנשים שיוכלו להבין אותה יותר ממני. פעם הייתי אומרת לעצמי שהוא מדבר כל כך הרבה בעבודה שנגמרות לו המילים עד שהוא בא הביתה. אני זוכרת לפני לא הרבה זמן, איך שמעתי את הנרי שר במקלחת. הייתי יושבת מחוץ לדלת האמבטיה, על המיטה ומקשיבה. הייתי מעריצה מס' אחת של הנרי והשמפואים. אבל היום הוא מתקלח בשקט.
פעם הנרי היה לוקח אותי לאירועים חשובים בעבודה שלו, הנרי עושה עבודה נפלאה. זאת הייתה התקופה שהיינו הנרי ולוסיה יודקביץ', או אדון הנרי וגברת לוסיה יודקביץ'. אבל אני בעיקר הייתי אישתו. היינו הנרי יודקביץ' ואישתו. אם הייתי רוצה שיקראו לי בשמי הייתי צריכה להציג את עצמי לבד. להתמתח למעלה, להרים מבט, לסדר את החולצה, להושיט יד ולומר "היי, אני לוסיה. אני אישתו של הנרי". אבל אני לא קטנונית, וכשאנחנו ביחד אין לי בעיה שיקראו לי אישתו, העיקר שיקראו לי לפעמים.