אני אוהבת את הריח...

בויה.

הוא חיכה לי כשירדתי מהאוטובוס עם רצועה ביד ימין שקשורה לכלבה שלו. היה חיבוק קטן וזה הכל, ישר יצאנו לדרך. קניתי סיגריות בקיוסק המוזר בפינת הרחוב והלכנו לכיוון הגינה הציבורית בהמשך. היה ציפוי של מדרכה באמצע הגינה ומסביב דשא וספסלים, באמצע המעגל היה שולחן פיקניק שעליו התיישבנו והסתכלנו עליה מתרוצצת בין שיח לשיח, עץ לעץ וחתול לחתול. היה שקט יחסית. רק מידי פעם עברו אנשים דרך הגן עם שקיות של מצרכים מהסופרמרקט. בוהים בנו, אין לנו לאן למהר.
על השולחן היו מונחים שני ספרים של סטיינבק, קרועים לגמרי, לאחד אפילו הייתה חסרה העטיפה.
"את מכירה את סטיינבק?"
-"אני אמורה להכיר?"
"כן, הוא סופר די ידוע. הוא כתב את "על עכברים ואנשים" לא מכירה?"
-"לא"
"את לא קוראת ספרים"
-"קוראת, רק לא את הספרים שאתה קורא"
"מה אני קורא?"
-"סטיינבק"
חייכנו חיוך עקום והמשכנו לבהות בכלבה. הוא המשיך לדבר על סטיינבק ולהתפעל מהעובדה שהשאירו את הספרים כאן, באמצע גינה ציבורית. אני התפעלתי מהעובדה שהוא מתעסק איתם.
היה לי כל כך הרבה מה להגיד לו, כשניסיתי התחלתי לגמגם, הרגשתי כמו ילדה קטנה. שחקנית ז' בליגה א', אני לא ברמה הנכונה. מחזיקה את הראש מעל למים רק בשביל לא לטבוע. מגוחכת. אני יודעת שאני באמת ילדה קטנה, יחסית אליו. 13 שנים הבדל לא הולכים ברגל, ובכל זאת אף פעם לא הרגשתי ככה לידו. כאילו ויש לו את כל התשובות מכונות אבל אף תשובה היא לא הנכונה. כנראה שגם הוא חשב שאני קופצת מעל הפופיק כשאני מנסה לדבר איתו על הדברים האלה. הוא לא לוקח אותי ברצינות,אני יודעת את זה וזה מציק לי. אני פשוט לא יודעת להעביר לו את ההרגשה שלי בלי להרגיש מזערית.
חשבתי כל היום על מה אני הולכת להגיד לו, גם איזה משפטים , מילה במילה, היה לי תסריט שלם בראש. וכשפתחתי את הפה גימגמתי אותו החוצה. אני לא מופתעת שהוא לא הבין מה אני רוצה, חצי ממה שאמרתי גם לי לא נשמע הגיוני. משום מה, כשאני יושבת על המיטה שלי ומדברת עם אילן על הדברים האלה הכל נשמע לי הגיוני, ואיתו, איתו הכל מתחרבש. רק תגידו לי מה לומר לו.
אני מטופשת.

יאללה.
נמאס.

הציוצים האלה קדחו לי בראש, קרן השמש לא יכלה למצוא יום פחות טוב לצוץ. העיניים שלי כבדות, כמו כל שאר הגוף שלי. המוח שלי חצי רדום והבחילה שמשתוללת אצלי בבטן מטילה עליי אימה. הכל ביחד מרגיש לי כמו סיוט אחד גדול שהתעוררתי אליו, חבל שלא ממנו.
כן, כמו שקמתי, כך אני. עם ארבעים מעלות חום וזיעה קרה אני מתקשרת לעבודה ואומרת שאני לא יכולה לעבוד היום, סובלת את הצעקות של הרגע האחרון ומנתקת. חוזרת למיטה שכולה לחה ומטונפת כשאני מרגישה חוסר אוויר משווע בחדר, כאילו אני בתוך צינוק. פתחתי את החלונות והזעזוע של תל אביב מתערבב עם הזעזוע שלי, שניהם יצרו זן חדש של זעזוע, עדיין לא החלטתי אם פחות או יותר נסבל.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הוא. הרמתי את הטלפון וחייגתי את המספר שלו.
"אתה יכול לבוא אליי?"
-"חשבתי שאת לא רוצה אותי אצלך"
"לא. כאילו, לא לא רוצה, ז"א כן, אני רוצה. כאילו.. אתה בא?"
-"בסדר"
כשהעמדתי מים בקומקום הייתה דפיקה בדלת, הנחתי את התיון בספל והלכתי לכיוון הדלת כשצעקתי 'מי זה?' חשבתי "מה, גם הפעם הוא אורב לי מתחת לבית?"
"אויש, תפתחי וזהו" מה היא באה לכאן כל כך מוקדם בבוקר, יום שבת, תני לאנשים לנוח. אמא שלי תמיד מתעוררת מוקדם, בכל יום, לא משנה. הולכת לישון בסביבות עשר בלילה, אחת עשרה גג ומתעוררת בחמש, שש לכל המאוחר. כל כך לא מתאים לי. פתחתי את הדלת והיא נכנסה בסערה, אפילו לא הסתכלה עליי.
"את מוכנה להסביר לי מזה כל הדיבורים האלה על העבודה שלך? אח שלך בא אליי אתמול בערב מודאג. הוא אומר שאת מדרדרת לזנות. אני לא אסבול דיבורים כאלה"
-"מה? מה את רוצה?" לרגע הלב שלי נפל לתחתונים שלא לבשתי, חוסר הנשימה שלי היה חד ומשמעותי.
"את מזדיינת בשביל כסף?" בום טראח, הכל נשבר. הקומקום התחיל לשרוק.
-"יש תה, רוצה?" לא היה לי משהו אחר להגיד לה, המילים נעלמו לי מהמוח, השכל שלי נגמר כאן. אין לי מה להגיד לה, אין לי איך להגיב לה, כל מה שאני רוצה זה לשתות תה.
"אני רוצה שהבת שלי תסביר לי מה פשר הדבר הזה, שניים סוכר" הלכתי למטבח, הוצאתי ספל נוסף מהארון והנחתי בו תיון "זה תה ירוק, בסדר?" שמתי שתי כפיות סוכר בכל אחד מהספלים וערבבתי. לפני שיצאתי מגבולות המטבח לקחתי נשימה עמוקה, הרגשתי את האוויר מגיע לי עד קצות אצבעות הרגליים. הנחתי את התה שלה על השולחן ואת שלי השתדלתי לשתות בשלוקים קטנים. התיישבתי לידה על הספה ובהיתי בקיר שממול.
חמש דקות של שקט, רק קול הנשיפות לקירור התה והלגימות עצמן נשמע בחלל החדר. זה הפחיד אותי שהיא שותקת, היא אף פעם לא שותקת. פאק איט. לקחתי את חפיסת הסיגריות שלי מהתיק שלי והדלקתי אחת.
"את גם מעשנת?"
-"מגיל 15"
"מה עוד?" לא היה הרבה דברים שלא ספרתי לה, אז לא היה לי הרבה למלא את השתיקה שנוצרה אחרי השאלה הזאת. שתיקה שרק יצרה את הרושם שיש הרבה ואני רק מנסה לחשוב מה להגיד קודם. השתיקה נמשכה כמה דקות טובות, היא נקטעה מצלצול הטלפון שהיה, אבל לא ששתי לענות.
"תעני, אולי זה משהו חשוב"
-"זה אף פעם לא משהו חשוב"
"את נראית נורא, את מרגישה טוב?"
-"לא, יש לי חום ארבעים מעלות." את כאן כבר רבע שעה ולא שאלת אותי מה שלומי, עכשיו נזכרת? אני קודחת אל מול עינייך, רע לי בא לי להקיא ואני שותה תה. ממתי אני שותה תה?
"אויש, בואי, קחי את זה" היא הוציאה מהתיק שלה את ארנק התרופות שלה. זה סוג של שק שנסגר בעזרת חוט ובתוכו יש את כל הדברים שחסרים בבתי המרקחת.
-"מזה?"
"זה יעזור לך, קחי. אני אביא לך מים" היא נעלמה במטבח ואני, אני נשארתי לבד, עם כדור ביד אחת וסיגריה עם ספל תה ביד השניה. צריכים לעשות עליי סרט.
אחרי שבלעתי את הכדור היא הסתכלה עליי במבט עצוב:
"למה את עושה את זה?"
-"לוקחת כדור?"
"לא, את יודעת למה אני מתכוונת, למה את עושה את מה שאת עושה?"
-"לא יודעת, פשוט כי זה מה שאני עושה. כמו שאת היית ספרנית"
"אני הייתי ספרנית כי אני אוהבת ספרים, למה את..?" היא הבינה את התשובה עוד לפני שסיימה את השאלה. "אבל למה לצלם את זה? למה לקחת על זה כסף? זה דבר שאמור להיות רק שלך... ושלו, או שלה. לא יודעת כבר"
-"אני לא לסבית, אמא"
"אז מה את?"
-"שחקנית פורנו" כשאמרתי את זה היא נבהלה לרגע, הניחה את ספל התה שלה על השולחן ונאנחה. כשהיא נשענת אחורה היא מתחילה לבכות. ואז הוא דפק בדלת.
"מזה, מי זה? את מחכה למישהו? אני מפריעה לך?" הדמעות שלה הפסיקו בבת אחת לנזול.
-"לא, זה בסדר. אני רק..." שוב הדפיקות האלה "שניה!" הלכתי לדלת וניסיתי להגיד לו בנימוס ללכת הביתה אבל הוא ישר אמר: "וואי, פאק תראי איך את נראית. את מרגישה טוב? את חולה? את רוצה שאני אכין לך תה?" חייכתי חצי חיוך כשהרמתי את היד עם ספל התה.
"אה, טוב." הוא נכנס פנימה וראה את אמא שלי על הספה "אני רואה שהזעקת את כולם" הוא אמר כשהוא בא להגיד שלום לאמא שלי.
"היי, את בטח האמא?" הוא הושיט את ידו להכרות.
-"כן, ואתה?" שניהם לחצו ידיים. איזה יופי הם מסתדרים, ממש חמודים ביחד.
"סתם, חבר מהעבודה. אני זה שדיבר איתך לפני כמה ימים, נעים מאד"
-"נעים מא.." היא לא סיימה את המשפט, ישר העבירה את המבט אליי, עשתה אחד ועוד אחד ומיד לקחה את היד בחזרה לברכיה. כשאני מסמנת לה 'כן' עם הראש. גם הוא הסתכל עליי, לא מבין מה קרה.
היא התחילה לאסוף את הדברים שלה במהירות.
"אמא..."
-"לא, זה בסדר. אני אלך, לא התכוונתי להפריע לכם, תמשיכו עם ה... כן" היא התקדמה אליי, עמדתי ליד דלת הכניסה שעדיין הייתה פתוחה. הגניבה אליי מבט קצר אחד ונעלמה.
"שניה, אמא!" הסתכלתי עליו "רגע, טוב? אני כבר באה" רצתי במורד המדרגות, יחפה עם כוס תה ביד. מנסה להגיע אל אמא שלי.
"אמא, רגע, נו"
-"לא.. זה בסדר. באמת"
"מה בסדר? בואי נדבר שניה, נו"
-"לא, זה בסדר, מתוקה. באמת. אני לא... אני צריכה להוציא את הכלבים"
"טוב, אז בואי אני אקפיץ אותך לפחות"
-"מה תקפיצי? לא, ממש לא. את עכשיו עולה למעלה, אוי אלוהים את גם בלי גרביים. תעלי למעלה בזה הרגע, כנסי למיטה ותבקשי מה...חבר שלך להכין לך אמבטיה. דיי. אני אדבר איתך בערב." היא סגרה את דלת הכניסה מאחוריה.
כשנכנסתי בחזרה לדירה שלי ראיתי אותו יושב על הספה, רואה טלוויזיה.
"מצטערת, היא באה בהפתעה לפני איזה חצי שעה. לא, לא תכננתי שהיא תבוא"
-"זה בסדר, אין לך מה להתנצל. באתי באמצע ריב או משהו?"
"או משהו"
-"רוצה לדבר על זה?"
"לא" כשראיתי אותו על הספה שלי, נזכרתי במבט של אמא שלי כשהיא הבינה מי הוא. הבנתי שהיא לא תקבל אותו, גם אני לא יכולה לקבל אותו. זה פשוט לא ככה, זה לא אמור לקרות ככה. לא נכנסים למערכת יחסים עם מישהו מהתעשייה הזאת. זה פשוט לא עובד.
"טוב," הוא נעמד ונתן לי נשיקה "היי, מה קורה? את צריכה משהו?"
-"לא, תודה" התיישבתי על הספה. הוא סגר את הטלוויזיה והתיישב לידי.
"אז מה? חולים?" גיחכתי כשאמרתי 'כן'
"לקחת אקמול? כדור? משהו?"
-"כן, אה.. אמא שלי הביאה לי"
"טוב, יפה" ישבתי שם ועשיתי חישובים בראש. למרות אמא שלי ולמרות העובדה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, תסתכלי כמה הוא דואג לך. חייכתי. לפתע הרגשתי תחושת חמימות כזאת, מתפרצת. בלי החום, בלי המחלה. צמרמורת של גיצים שמתפשטת כמו מגיפה בורידים שלי. זה עשה לי טוב, שאפתי נשימה ארוכה וגדולה, האוויר היה כזה נקי, כמעט טהור. נראה לי שגם אני מחבבת אותו יותר ממה שמותר.
"הכל בסדר?" פתאום זה היה לי מצחיק, השאלה הזו. התפקעתי מצחוק וכשנרגעתי אמרתי:
-"כן, כאן הכל בסדר"

התעוררתי בבוקר מלאה בתחושת מיצוי בלתי מעודנת, גסה ואגרסיבית. הרגשה שזרמה לי בתוך העורקים, נדדה מאיבר לאיבר והשאירה אותי חסרת כוח ורצון להמשיך הלאה. אבל אף אחד לא שואל אותי מה בא לי.
כיסיתי את עצמי בשמלה, החלקתי את כפות רגליי לתוך הכפכפים תפסתי את התיק ויצאתי בסערה מבית ריק, כאילו למישהו איכפת.
הגעתי לסט הצילומים ריקה, עייפה אבל אופטימית, אולי המצב רוח ישתנה. ואולי לא. כשראיתי אותו כבר התחלתי להרגיש את הבאסה מתנקזת ממני באיטיות.
"מה נשמע היום, ליידי גודאיבה?" הוא צעק את זה מהצד השני של החדר, כשכולם עוקבים אחרי הצעקה והמבט ומגיעים אליי, סקרנים ולהוטים לשמוע את התשובה שלי. כשאני בוחנת את החדר מכל הצדדים, סופרת את המבטים בלב ומנסה לאפס את העצבים שלי חייכתי ואמרתי, "מדהים" ספוג ציניות ומרירות.
"אני שמח שמדהים לך, תתפשטי" זה גבר,זה.
-"לא חסר כאן מישהו? איפה איך קוראים לו?" זיונים טובים באים בשלשות. החלק החסר היה אמור לסגור את מעגל החשמל שנקרא סצנה מס' 1 של יום הצילומים הזה, כשהם שניהם מקורות החשמל ואני סתם המוליך.
"חולה, תסתפקי בי. מה את דואגת?יאללה בואי, אני אעשה לך נעים." לא רוצה שתעשה לי נעים, רוצה שתלך אלף קילומטרים מכאן, תלך ולא תחזור.
בזמן שהוא גמר הרגשתי שכל השרירים שלי מתכווצים למראות העיניים שלו, חצי עצומות, חצי מרוצות. לפחות מישהו נהנה היום. מרגש הנוזל החמים שנשפך בעדינות על רגליי, הרגשה כמעט פואטית, הרגשה שמאד הזכירה לי את אתמול, היא הציפה אותי בצמרמורת נעימה שהתחילה מכפות רגליי וטיפסה במעלה עמוד השדרה ונפלה שטוחה על הרצפה ברגע שהוא אמר "נו, הצלחתי?" בן זונה.
חמש סצנות ואין ספור חצי-אורגזמות אחר כך, יצאנו כמיטב המסורת לאכול. אני והוא, הוא ואני, מחייכים.
"למה את חושבת שאנחנו כאן?" הוא שאל בזמן שמצצתי קצת קולה דרך הקש.
-"מי אמר לך שאני חושבת על זה?"
"איך את יכולה לא לחשוב על זה? זאת שאלה בסיסית, שאלה מתבקשת שכל בן אנוש צריך לשאול את עצמו, עכשיו או אחר כך, לפני שלמד בכלל לדבר או ללכת. זאת תהיית התהיות, שאלת השאלות, סיבת קיומנו והדרך למצות אותו."
-"זה קל, אנחנו כאן כי אנחנו רעבים לקצת רעל תעשייתי וטעים, ומקדונלדס עונה לסטנדרטים המטורפים שלנו, והדרך שלנו למצות את העובדה שאנחנו כאן היא באכילה."
"אי פעם ניסית להיות רצינית עם מישהו שהוא לא עצמך?"
-"לא."
"אז מה את חושבת שאנחנו?" נגסתי עוד ביס מההמבורגר השומני שלי, הצבעתי על כלב שכורע ברכיים בשביל לחרבן וצחקקתי "אנחנו החרא המקפץ של העולם"
"מצחיק מאד" התפוצצתי מצחוק האמת, זה היה מקסים לרגע אחד לעצבן אותו.
אף על פי ולמרות הכל, הוא עלה איתי הביתה. נתתי לו לשתות מים והתיישבתי על הספה כשאני מחכה לו שיסיים ויבוא. מחכה. לו. שוב.
"מים מעולים, הכנת לבד?" בהיתי בו כמו שבוהים בקומיקאי שסיפר בדיחה לא מצחיקה, עם גילגול העיניים והאנחה השקטה. אי סיפוק, לא קיבלתי את מה ששילמתי עליו.
"אולי תלך? אני ממש עייפה, ומחר יש לי משמרת כפולה בבית קפה, אני רוצה לישון טוב."
-"אז תשני, מה אני מפריע לך?"
"עצם היותך פה זאת כבר בעיה"
-"בסדר, תעצמי עיניים ותדמייני שאת שוב לבד ומדוכאת, בחור השחור שבנית לעצמך פה, אני אהיה בשקט מוחלט ואתן לך להסתגר בתוך עצמך, כמו גולם" לפעמים הוא פשוט לא מבין, ככה אנשים אטומים. עצמתי עיניים, הנחתי את הראש על הכרית כשאני מתאזנת על הספה, הפלתי את הכפכפים על הרצפה וכיסיתי את עצמי עם סווטשירט שהשארתי על המשענת היום בבוקר. שניות ספורות אחר כך פקחתי עיניים.
"לא, לא עובד. אתה צריך ללכת." לא בדיוק ראיתי אותו אז צעקתי את זה, שמעתי אותו באחד החדרים. מתעסק שם עם משהו. "מה אתה עושה שם? אתה מוכן ללכת כבר?" התרוממתי מהספה והתחלתי להתקדם לכיוון חדר השינה שלי, כשנכנסתי ראיתי אותו שוכב על המיטה שלי מתחת לשמיכה שלי, שם את הראש שלו על הכרית שלי וקורא את הספר שלי.
"מה אתה עושה?"
-"מתכונן לישון, בואי."
"לך מפה." הרגשתי את העצבים זורמים לי בנימיי העיניים, התחלתי להתרתח, לבעור, להתכונן לפיצוץ. הוא הסתכל עליי עם עיניי עגל תמימות, ששואלות "מה הבעיה שלך?" בזמן שהוא סוגר את הספר ומתרומם לחצי ישיבה.
"לך מפה, עוף מפה, קח את הדברים שלך ותסתלק לי מהבית. עכשיו" הלכתי לשירותים לשטוף פנים, ואז התיישבתי על האסלה, מחכה לטריקת הדלת. ואז שמעתי דפיקות, פתחתי לו את דלת השירותים כשהוא עומד שם לבוש ומוכן לתזוזה.
"אני מקווה שטוב לך בטימטום שאת חיה בו"
-"כן,הכל בסדר עם הטימטום שלי. ביי." הוא הסתובב והלך אל הדלת
"ביי" הוא צעק וטרק את הדלת בחוזקה, יצא בסערה מבית ריק, טוב, לא לגמרי.
כאילו למישהו איכפת.

"בוקר טוב, נסיכה" הוא עמד בפתח הדלת שלי עם שקית קוראסונים שהריחו מחמאה וחיוך מטופש מרוח על הפרצוף שלו.
-"מה השעה?"
"שעה לקום, קחי" הוא הושיט לי את השקית ונכנס. הוא ישר רץ למטבח והעמיד מים בקומקום. אחר כך הוא נכנס לסלון, איפה שאני ישבתי עדיין מנסה לישון, מרוחה על הספה עם רגליים על השולחן.
"גם היום הבאת לי אלכוהול? או שאני אצטרך לסבול אותך פיקחת?"
-"אני חושב שתצטרכי לסבול אותי פיקחת, תפסיקי לשתות כל כך הרבה, זה לא בריא" מה שלא בריא זה לראות אותך יומיים ברצף.
"אני חוזרת לישון, ביי"
-"עזבי אותך לישון, בואי, תאכלי קצת קוראסונים"
"לא רוצה קוראסונים, רוצה לישון, לך הביתה תחזור בקיץ" קמתי מהספה והתנדנדתי כל הדרך למיטה שלי. עצמתי עיניים וריחפתי, פשוט נרדמתי תוך חמש שניות או פחות.
כשהתעוררתי הוא עדיין היה אצלי בדירה, הוא סידר, ניקה והכין קפה. אני יכולה להתרגל לזה.
"בוקר טוב, מה אתה עושה פה?"
-"עכשיו כבר צהריים, ואני רואה טלוויזיה" לקחתי את כוס הקפה שהייתה מונחת על שולחן האוכל, התיישבתי לידו על הספה והסתכלתי עליו. החלון היה פתוח אז כל מה שראיתי זה סילואט של הפרופיל שלו, עם שיער בהיר ופרוע, מגבת לבנה על כתף שמאל, לוגם קפה בסיפים ונאנח כשהוא בולע אותו.
"מה אתה רואה?"
-"סתם, לא משהו מעניין. מה את רוצה לעשות היום?" התשובה הראשונית שלי הייתה 'כלום', אבל אחרי שלוש שניות של מחשבה, או אי מחשבה, החלטתי להיות קצת יותר קופראטיבית.
"לא יודעת, מה אתה רוצה לעשות היום?"
-"האמת? כלום," בן זונה מעתיקן "חשבתי שסתם נהיה כאן, נראה טלוויזיה ונתבטל כל היום."
"למה אתה מדבר בלשון רבים?"
-"כי אנחנו זה רבים"
"כן, אבל למה זה אנחנו? מתי החלטנו שאנחנו זה ביחד ולא לחוד?" זה עיצבן אותי שהוא מדבר כאילו אני סובלת אותו. לאט לאט, וככל שחשבתי על זה , גם עיצבן אותי שהוא לא הלך אחרי שהלכתי לישון, הוא יכל לחטט לי ולחפש לי, הוא הרגיש כאילו זה הבית שלו כשבעצם זה הבית שלי. הוא צריך חינוך מחדש.
ישבנו ובהינו בטלוויזיה בערך שעה, בזבזנו 53 דקות מהחיים שלנו על שריפת תאי מוח ועישון סיגריות. לא פלא שאני פחות חכמה היום ממה שהייתי אתמול.
אחרי שהוא הלך לקנות חלב ושוקולד, הוא נכנס דרך הדלת כאילו הוא כבר רגיל אליה, זרק את המפתחות על שולחן הסלון, דילג מעל הרגליים שלי וחייך אליי חיוך רחב וערמומי כשהוא התיישב לידי.
"קחי," הוא הוציא מהשקית שוקולד חלב אוורירי "זה טעים".
-"אני בטוחה שזה טעים, אבל אני לא רוצה"
"למה לא? שוקולד זה טוב למצב רוח, אולי אם תאכלי את זה תפסיקי להיות כזאת כלבה ממורמרת."
-"אתה חושב שאני כלבה ממורמרת?" לא יודעת למה, אבל זה העליב אותי כשהוא אמר את זה. כאילו וזה לא מה שרציתי שהוא יחשוב עליי.
"כן. אני חושב שאת כלבה, המירמור זה בא והולך אבל הכלבתיות שלך תמיד שם, לא משנה אם מרגישים בה קצת או מרגישים בה יותר, היית כלבה ביום הראשון שהכרתי אותך ונשארת כלבה עד עכשיו, אבל זה לא משהו רע. זה מעמיד לי את הזין." ברגע שהוא אמר את זה שלחתי את היד שלי לבין רגליו לבדוק, אם הוא משקר או דובר אמת. וכשאחזתי אותו הרגשתי שזה נכון. משום מקום, התחלתי לנשק אותו, נשיקה ארוכה עם הרבה לשון, ושפתיים. כזאת שחונקת אותך. העפתי את שקית הניילון מעל ברכיו והנחתי את עצמי עליו, כשהידיים שלי עוטפות את צווארו והלשון שלי נודדת מן האוזניים לצוואר, לחזה.
אודטה אחת ושלוש פרסומות אחר כך, מצאתי את עצמי עירומה על הספה, מחכה שהוא יבוא אליי כבר. הוא הלך לשירותים, ואני נשארתי לבד, חרמנית ולא מסופקת. הוא תמיד יאכזב אותי ככה? התעצבנתי, קמתי מהספה ורצתי לשירותים, דפקתי על הדלת בעצבים עד שהוא פתח אותה.
"מה קורה?"
-"אני צריכה לשאול אותך את זה, עד שאני כבר מוכנה להזדיין איתך אתה מסתגר בשירותים כמו ילד בן 16? מה אתה עושה כאן? מדבר לזין שלך?"
"מה את נלחצת? הייתי צריך להשתין, בדיוק התכוונתי לחזור אלייך כשבאת ודפקת על הדלת כמו משוגעת. איפה היינו?" הוא שם יד אחת מסביב למותניים שלי והשנייה על החזה שלי, מתכופף לנשיקה.
-"עזוב, כבר לא בא לי" אמרתי כשקילפתי את הידיים שלו מעליי. "אולי כדאי שתלך" הוא הסתכל עליי במבט מהורהר, כאילו הוא לא מבין מה אמרתי לו עכשיו. עברו איזה 30 שניות עד שמישהו דיבר, בינתיים עשינו מלחמת מבטים בפתח השירותים.
"טוב ביי. מה אתה עומד פה סתם? קח את הבגדים שלך ולך" הוא תפס לי את היד ומשך אותי אליו. לא ידעתי בדיוק איך להגיב לכזה דבר, רציתי לצרוח אבל לא היה לי קול. ואז הוא נישק אותי, לא נשיקה אגרסיבית או רטובה. נשיקה רומנטית כזאת, רכה ועדינה. הוא החזיק את התחת שלי ורומם אותי למעלה, תפסתי אותו עם הרגליים כשהוא הוביל אותנו למיטה.
כשהוא נכנס לתוכי הרגשתי את כל הגוף שלי מתמלא לאט בבטון, נהייתי כבדה ומשותקת. היה לי טוב, להרגיש אותו, הנשימות שלו עשו בי צמרמורת. איך שהעור שלו נגע בשלי, הגוף שלי ליטף את שלו. זה היה כמו רכבת הרים, עם מעלות וירידות, פעם אחת הייתי למעלה ופעם אחרת למטה. כשהוא חיזק את תנועתיו הייתי יכולה להרגיש את העצמות שלי רועדות והאיברים שלי מתכווצים בכל חדירה, כשהוא הוא היה עדין הכל התרחב לי, העיניים, הבטן, האגן. הרגשתי בטוחה כשהוא היה מעליי וחשופה כשהוא היה מתחתיי. רוב הזמן העיניים שלי היו עצומות והצלחתי להרגיש הכל פי שלוש. את הליטופים, השריטות, החדירות והנשיכות. גמרתי שלוש פעמים, שלוש פעמים יותר מידי.
אחרי זה הוא הדליק סיגריה ונתן לי למצוץ אותה מבין האצבעות שלו. הייתי שמחה כששכבתי שם, באלכסון כשהראש שלי מתמוטט מחוץ למיטה לכיוון הרצפה, הרגשתי איך הוא זז לידי מבלי לראות אותו. המשקעים במזרון היו נעימים והריח של זיעה שמתייבשת עטף את החדר, וכלא אותנו בתוך הזיון שלנו. זה היה כלא מיוחד, תא מעצר שלא יכולתי להשתחרר ממנו אבל גם לא רציתי. הייתי כבולה אליו בשלשלאות בלתי נראות, כל מגע מקרי בגוף שלי בשלו הכתים בי צלקת של יופי וסקס.
"שיט!"
-"מה קרה?"
"ארוחת הערב, אצל אח שלי, היא עכשיו. אתה צריך ללכת, אני צריכה ללכת." התרוממתי מהמיטה במהירות והתחלתי לחפש את הבגדים של אתמול על הרצפה. כשראיתי שהוא לא זז ממקומו התעצבנתי. "אתה מתכוון להשאר אצלי בבית אפילו כשלא אהיה בו? קום, תתלבש ולך. אני צריכה לעוף מפה" הוא קם והלך לסלון להתלבש. תוך חמש דקות הייתי לבושה, תפסתי אחת מהגומיות על השידה אספתי את השיער בדרך לסלון, שם הוא חיכה לי, לבוש.
"יופי, בוא נזוז" גנבתי את התיק והפלאפון מהרצפה, פתחתי את הדלת וחיכיתי שיצא, כשהוא יצא סגרתי אחריו את הדלת, נעלתי ורצתי במורד המדרגות. כבר לא היה איכפת לי אם הוא מאחוריי או לא. עד שהוא קרא לי.
"מה עכשיו? אני ממהרת, נו בוא כבר, אני אקפיץ אותך הביתה" יצאתי מחדר המדרגות וחיפשתי את האוטו, זה בדיוק הזמן שאני צריכה לשכוח איפה חניתי. הוא התקדם אחריי בקצב של צב.
נכנסנו לאוטו וטסנו. כשעצרתי ליד הבית שלו לקח לו זמן לצאת, כל הנסיעה זה היה נראה כאילו הוא רוצה להגיד משהו.
"אני חושב שאני מתחיל לחבב אותך יותר ממה שמותר" הייתי המומה, לרגע שכחתי שאני צריכה ללכת לאח שלי. "נדבר" הוא אמר כשפתח את הדלת ויצא.
-"כן, נדבר."

"מה?"
-"היי, לפני שאת מנתקת לי, רק רציתי לשאול אם בא לך להפגש" הוא שאל את זה כל כך מהר לפני שהצלחתי להבהיר לו שאין לי כל כוונה לנתק. הבחור הזה מתמיד, מתקשר אליי כל יום, שואל מה שלומי,חשבתי לעצמי, למה לא לתת לו צ'אנס?
"לא," ואז חשבתי לעצמי שוב, כי אין לי כוח. "זה היום החופשי שלי, אין לי זין לראות עכשיו אנשים מעבודה."
"לך אולי אין זין, אבל לי יש והוא גדול" כן, הגנים של אבא שלך זו הסיבה למה אני צריכה לרצות לראות אותך. הגיוני. חבל שהוא לא מבין שהגניחות שלי באות כחלק מהתפקיד.
"נמאס כבר לשמוע על הזין הגדול שלך, מספיק אני צריכה לראות אותו כמעט כל יום, תן מנוחה. אני צריכה להתגעגע, לא?" הוא היה ברחוב, בקושי שמעתי אותו מדבר, צפצופים של מכוניות ואנשים שצורחים ברקע. אין לי מספיק סבלנות בשביל זה.
"טוב, נדבר כשתתקשר להציק לי שוב פעם"
-"לא, חכי רגע." הוא ממש צעק את זה "אני הולך למקום שקט, שניה" פתאום ההמולה של הרחוב נהפכה לקולות עמומים, כמו ששומעים את המוזיקה מתנגנת כשמורידים את האוזניות. "אני באמת רוצה לראות אותך היום, זה בלתי אפשרי?" הוא נכנס לתוך חדר מדרגות, אפשר היה לשמוע את ההד ואת הטינופת.
"לא, בלתי אפשרי. אני מאד עסוקה, אולי פעם אחרת. ביי"
-"פשוט, אני ממש קרוב לבית שלך, אפשר לומר ממש מתחתיו," לא... אין מצב. "חשבתי אולי לעלות אלייך." שתקתי, אפשר היה לשמוע אותו עולה במדרגות. כלב. "יש לי סרט"
-"איזה סרט?" באמת הסתקרנתי, שלא תטעו לרגע שאני מעוניינת, או משהו.
"קלאסי, כוסיות מוצצות 2. שמעתי שיש שם אחת מזה פצצה," אידיוט, ידעתי שהוא אידיוט. נכון שהוא נשמע אידיוט? הוא אידיוט. "סתם, נו. תפתחי את הדלת"
-"לא רוצה" אחרי כמה פעמים של "נו, תפתחי" סובבתי את המנעול, לחצתי על הידית וחזרתי למטבח. מה הוא רוצה ממני, לעזאזל כבר איתו.
"או! סוף סוף. את יודעת, זה כמו לדבר עם קיר איתך." אולי כדאי שבאמת תדבר עם קיר, הוא בטח יותר מתעניין בך ממני.
"אחלה"
-" נו, מה את עכשיו ככה? כבר פתחת לי. דיי, אני יודע שאת רוצה שאני אהיה פה" הבטחון העצמי הזה פשוט הורג אותי. למה גברים תמיד מרגישים שרוצים אותם. לא ייאמן.
"מתה שתהיה פה." גם מתה שתלך, אני נקרעת, ככה זה מזל תאומים.
-"והנה אני פה, לפעמים חלומות מתגשמים. הבאתי אלכוהול"
"ידעתי שתהיה שימושי, מה הבאת?" כן, אני אשתכר כל פעם שאני איתו. זאת פשוט נראית הדרך הכי טובה להחליק את זה. הוא הוציא בקבוק וודקה מהשקית וארבעה רדבולים. טוב, מקורי, הוא לא.
חצי בקבוק וודקה, שתי פחיות רדבול ופיצה אחת אחר כך, מצאתי את עצמי מדברת עם אידיוט בן 30 על ביסלי. ואז, הצלצול הגואל שהקפיץ אותי ממקומי ובגללו הפלתי את הצלחת לרצפה כשהיא נשברה לרסיסים.
"טוב מה אתה בוהה בי? תענה"
-"הלו? היא לא יכולה לדבר כרגע, מי זה?" ניסיתי לאסוף את השברים של הצלחת שהפלתי.
"זאת אמא שלך"
-"תגיד לה שהכל בסדר, אני אדבר איתה אחר כך"
"היא אומרת שהכל בסדר ושהיא תדבר איתך יותר מאוחר,"
הייתי צריכה לנחש שאם גבר עונה לאמא שלי זה לא יגמר בזה. "אני? סתם, חבר מהעבודה" זאת רק אני או שהם מפתחים שיחה על הסיבות שהוא אצלי?
"אוקיי, אני אמסור לה. לילה טוב" כשהוא הניח את הטלפון על השידה הוא נראה די מרוצה מעצמו, המבט על הפנים שלו נראה כאילו הוא שבע.
"טוב, מה היא רצתה?" הכל, רק תמחוק את המבט הזה, הכל. דחפתי את השברים לשקית הפלסטיק שהביא וביחד איתם גם את קופסאת הסיגריות שלו.
"היי! מה את עושה? תוציאי את זה משם. היא רצתה שאזכיר לך שמחר יש ארוחת ערב אצל אח שלך. יש לך אח?" הוא הוציא את הקופסאה מהשקית והדליק לעצמו סיגריה.
"אם מחר יש ארוחת ערב אצל אח שלי, כנראה שיש לי אח, גאון" לקחתי לו את הסיגריה באמצע השחטה שלו ומצצתי. "תדליק לך חדשה"
"חמודה, אמא שלך." הוא גנב את הסיגריה שלו בחזרה, עישן והחזיר.
-"אז למה שלא תציק לה במקום לי? היא גרה פה, בז'בוטינסקי"
"כי בא לי עלייך, וזהו."
"וזהו?"
-"וזהו."

היום היו לי הרבה סידורים על הראש, שתי עבודות הראשונה בבוקר והשניה מתחילה אחרי הצהריים ועד שיפסיק לעמוד הזין. אבל לפני זה אני צריכה להפגש לאמא.
אמא שלי היא טיפוס, מדברת הרבה, למרות שהמימיקה שלה אומרת הכל. אני בקושי יודעת מה היא רוצה ממני, ואני מכירה אותה 21 שנה. איך אני אתאר אותה, מבט שווה אלף מילים? מים שקטים חודרים עמוק? השתיקה רועמת? אז זהו, שלא. כשיש לה מה להגיד, היא תגיד. אם אין לה מה להגיד, היא תחשוב על משהו.
אך למרות כל זה, (או אולי בגלל) היא בין האנשים היותר חכמים שיצא לי לפגוש. היא לא יודעת מה אני עושה, אבל היא בטוח חושדת. פעם כמעט אמרתי לה כשעברנו ליד וידיאומט ליד כיכר רבין, אבל לא היה לי אומץ להוציא את המילים מהפה.אני עדיין חושבת שלשלוח לה סרט עטוף כמו מתנה בדואר עדיף מאשר להגיד לה במפורש. לשלוח את הסרט ולברוח לתאילנד, זה היה הרעיון הכללי שלי.
נפגשנו מתחת לבית שלה, יצאתי איתה לסיבוב עם הכלבים שלה, היא סיפרה מה הולך אצלה בחיים, ואני.. אני הקשבתי. ואז הגיעה השאלה, זאת שכולם מפחדים לענות עליה.
"ואת? מה הולך בחיים שלך? חיי אהבה למשל?" שוב, עדכון קצר: אני נפגשת עם אמא שלי פעם בשבוע, ותמיד אבל תמיד היא תשאל את השאלה הזאת, גם אם היא שאלה אותה יום לפני כן בטלפון. היא מאלה שמאמינים באהבה ממבט ראשון, לכו תבינו.
"חיי האהבה שלי מצויינים, אמא, אני חיה ואני אוהבת"
-"כן אבל את מי את אוהבת?"
"אותך, למשל. את ג'וי ופיטר," הכלבים,לא אני נתתי להם שמות "את הבחור שבא לתקן את המזגן בקיץ. אוהבת" כן, אני יודעת שזה נשמע כמו סרט פורנו זול, אבל יצרו את המזגן שלי בתקופת הפלמ"ח והוא מתפגר כל כמה שבועות, וכשחם לי אני רעה, וכשאני רעה אני לבד, וכשאני לבד אני יושבת בדירה בתחתונים וגופיה בוהה בטלוויזיה ואז אני צריכה מזגן, כי זה לא שווה בלי. זה מעגל קסם שכזה. והבחור הזה תמיד בא שלוש שעות גג אחרי שאני מתקשרת. הוא מתקן את המזגן תוך עשר דקות ויוצא מהבית שלי תוך 5. זאת מערכת יחסים יציבה,למשל.
"את והשטויות שלך. הכרת כבר את החברה החדשה של אח שלך? היא מקסימה אמיתית. רואים שהיא באה מבית טוב, עוזרת לפנות את השולחן, יושבת עם רגליים משולבות וגב זקוף. יש לך הרבה מה ללמוד ממנה" יושבת עם רגליים סגורות? אין לך מושג כמה יש לי ללמוד ממנה.
"או שלך יש מה ללמוד מההורים שלה על חינוך, אמא"
-"לא בגלגול הזה, לא נראה לי. בקרוב אני אמות, אני את שלי כאמא כבר עשיתי. אבל אני יכולה לשאול את הוריה בשבילך, אם הייתה לי תקווה כלשהיא לנכדים ממך" אמא שלי בת 65, צעירה. אבל כבר כשהייתי בת 12 היא הכינה אותנו למותה. אחרי שילדה אותנו, לדעתי, היא פשוט החליטה לחכות למוות. אבל זה שהיא מחכה לא אומר שהיא לא יכולה לשחק ברידג' מידי פעם, כן?
"למה לא? תשאלי אותם, אני דווקא מתכננת להכנס להריון בזמן הקרוב" לפעמים זה כייף לומר את זה רק בשביל המבט בעיניים שלה.
"את רצינית? אבל ממי תכנסי להריון? רוח הקודש?אל תהיי מטופשת, את צריכה להתחתן קודם" מסורתית, קודם חתונה, אחר כך ילדים, ואם יש זמן אז תוכלי להנות מסקס ואהבה. אבל קודם תמלאי את החובות שלך.
"אני מתחתנת מחר. פגשתי בחור מקסים לפני שלושה ימים והרגשנו את הקליק בשנייה הראשונה. החלטנו שאנחנו רוצים להתחתן ממש פה, בדוד המלך 43. אנחנו אוהבים את הדשא הפסטורלי שמשולב עם הרעש של העיר. מה את אומרת? יתנו לי אישור להתחתן כאן? הרבנות ממש כאן, זה חייב להיות מקום מורשה"
-"תשכחי ששאלתי" שכחתי.
התיישבנו על ספסל שפונה לכביש הרועש של אבן גבירול. הכלבים משתוללים שםעל אנשים זקנים וילדים עם אופניים. ואני והיא בוהות קדימה, אפילו לא במשהו ספציפי כשהיא אומרת:
"העיקר שאת בסדר, זה כל מה שחשוב. טוב לך?"
-"כן, אמא, טוב לי" היא ליטפה לי את הברך וחייכה.
"יופי"

בבוקר התעוררתי עם כאב ראש נוראי ובחילה. כל מה שרציתי זה להמשיך לישון, אבל המגשים מחכים לי. הגיע הזמן לעבוד בעבודה נורמלית – מלצרות. איחרתי לעבודה בעשר דקות ומנהל המשמרת רתח עליי. לא קלים חיה של מזדיינת.
"אני רוצה קפוצ'ינו גדול ושלוש עוגיות כאלה, לקחת" זה המשפט הכי סקסי שאמרו לי היום. הכנתי, לקחתי ועטפתי את ההזמנה, הנחתי אותה על הדלפק וחיכיתי לתשלום, תשלום שלא הגיע. הפלאפון צלצל והבחור יצא מהדלת. רצתי אחריו בצעקות, עצרתי אותו לפני שחצה את הכביש.
"אתה תמיד בורח בלי לשלם, אדוני?" שאלתי בזמן שהצבעתי על שקית העוגיות וכוס הקפה שהחזיק בידיו. הוא הסתכל עליי מבט תמים שהשתנה בין רגע למבט זדוני מאד, כשהוא משפיל מבטו אל הכפתורים שעל חולצתי.
"את לא..... ?" וואו, אני לא עובדת יותר בבית קפה אם לא תתן לי את הכסף שמגיע לי. הזזתי את המשקל מרגל ימין לרגל שמאל עם ידיים לצדדים ומבט מזרז של "נו" מרדני, חוסר סבלנות זו תכונה אופיינית אצלי.
"חכי שניה, " הוא סיים את שיחת הטלפון שלו במהירות ושלף שטר חדש של 20 מהכיס, "זה יספיק?" כשהושיט לי את השטר הוא חייך ובחן את הגוף שלי מלמעלה למטה.
"לא, חסר לך עוד שמונה שקלים" חטפתי את השטר מהידיים שלו והכנסתי לכיס הקדמי של הג'ינס. הוא התקשה להוציא את הארנק אז החזקתי לו את השקית והקפה, כשחשף מטבע של עשרה שקלים הוא אמר "קחי, יש לך גם טיפ, על זה שרצת אחרי" טיפ של שני שקל? על זה שעזבתי את המשמרת שלי בגלל שאתה ברחת בלי לשלם? ועל המבטים הסוטים שאתה תוקע בציצים שלי? תודה. מתחשב.
הנהנתי בתודה כשהחזרתי לו את שקנה והסתובבתי לדרכי חזרה לבית הקפה כשהוא קורא לי בשמי, ורק בשביל לעדכן אתכם: אין תוויות שם על המדים שלי. הסתובבתי חזרה וצעדתי הכי מהר שיכולתי ונעמדתי שני ס"מ מרווח בינו לביני.
"מה אתה רוצה?"
"לזיין אותך" כמה רומנטי, סיפור לספר לנכדים. פגשתי את סבא שלכם לאחר שניסה להתחמק מתשלום של קפה ועוגיות, ואחרי זה הסביר לי בצורה מעודנת כמה שהוא מת לזיין אותי.
"לא , תודה. אני יפה מידי בשבילך" הסתובבתי והלכתי. כמעט הגעתי לבית קפה כשהוא צעק "אני אשלם לך" כוס אמא שלו. נכנסתי לבית קפה, הקלדתי את ההזמנה בקופה והכנסתי את שני השקל לכיס האחורי של הג'ינס שלי.
כשסיימתי את המשמרת הוא חיכה בחוץ.דמיינתי שאני לא רואה אותו והתקדמתי לעבר האופניים שלי, הוא הלך אחריי והתנצל על מה שאמר בבוקר. "סלחתי"
"שלא תחשבי שאני עוקב אחרייך או משהו, אני פשוט עובד פה בבניין ממול" מישהו שאל אותך או תהה על קנקנך? סלחתי לך, זה כל מה שאתה צריך לדעת וכל מה שאני רוצה להגיד.
"מרגש"
-"שלא תחשבי שאני איזה חרמן או משהו" הסתכלתי עליו במבט תהיה,מזה קשור לעזאזל? "שזיהיתי אותך, פשוט יצא לי לראות קצת סרטים, לא הרבה. אני לא מכור לזה או משהו"
"אוקיי, תודה על האינפורמציה" עליתי על האופניים ונסעתי. אחרי כמה שניות שמעתי את קולו אומר "לפחות את מפורסמת". תאכלס.
הגעתי הביתה, שמונה הודעות במשיבון שלי. מחקתי את כולן, אין לי חשק לשמוע אף אחד כרגע. הדלקתי את הטלוויזיה והלכתי להכין לעצמי ארוחת ערב. פתאום הטלפון הדהד במסדרון, ידעתי שלא כדאי לי לענות.
"היי, מה קורה? אני מנסה לתפוס אותך כל היום, איפה היית?" זה הוא. רציתי להתעטש, האפצ'י היה לי על קצה האף אז שתקתי, לא רציתי להבריח אותו. "את כועסת או משהו? כי אין לך סיבה, דיי להיות כזאת אנטיפתית" לא וויתרתי על האפצ'י, "הלו?" עכשיו, נכנעתי.
"אני לא אנטיפתית, ניסיתי להתעטש ואתה מפריע לי עם ההערות המטומטמות שלך. מה אתה מתקשר אליי, בכל אופן?"
-"רציתי לשאול מה קורה אצלך? את בסדר?" הזיין הדואג. אני נרגשת.
"כן, כאן הכל בסדר. לילה טוב"

"את יפה מידי בשביל להיות כוכבת פורנו, את יודעת?" הוא פולט מבעד לחיוך המרוצה שלו, מתנגב מזיעה אחרי שזיין אותי על ספת העור שעליה אני עדיין יושבת.
"באמת? אז זה בטח עושה את העבודה שלך לקלה יותר" גנבתי את המגבת אליי ומרחתי את הזרע מהבטן. "אני חושבת שאני יפה מידי בשביל להדפק על ידי אידיוט כמוך" זרקתי את המגבת והלכתי.
אחרי כמה דקות שאני מנסה להוריד את האיפור מעיניי הוא נכנס לחדר ושואל אם אני באמת חושבת שהוא אידיוט, כשעניתי לו בחיוב הוא אמר "בואי אני אוכיח לך את זה היום בערב" ונשען על משקוף הדלת עם הזין בחוץ והשיער פרוע.
שבע שעות וחמישה גברים אחר כך, הצטרפתי אליו לארוחת ערב. וכשאני אומרת ארוחת ערב אני לא מתכוונת לפיצה עגבניה ליד שולחן גבוה באבן גבירול, אני מתכוונת למסעדה יוקרתית בנווה צדק.
"אתה כבר יודע איך הכוס שלי מרגיש מבפנים, למה אתה מתאמצץ?" גיחכתי עליו אחרי שהזמין לנו בקבוק יין אדום, חצי יבש. כמובן שהוא טעם, הנהן עם הראש ולחש "מושלם".
"כי זה לא הכוס שלך שאני רוצה להרגיש, טיפשונת" לא יכולתי שלא להסתקרן, אז שאלתי.
"אני רוצה לדעת מה יש מאחוריו, מאחורי הזיונים, הגניחות והפרצופים המרוחים. אני רוצה להכיר אותך, מי שאת באמת, על כל חסרונותיך ועל כל יתרונותיך. מה קורה שם מאחורי ההצגה שלך?" ראיתי שהוא חדש, לא מבין, יש לו יותר מידי ביטחון עצמי ואופטימיות. מתי אלמד להפסיק להסתבך איתם?
"כאן הכל בסדר, ואצלך? מה קורה מאחורי הביצים שלך? סיפור אהבה כושל? ילדות עשוקה? תרגש אותי, ספר לי משהו שאני ארצה לשמוע" רק רציתי לאכול, זה כל מה שרציתי. מזון.
"למה את כזאת כלבה? כולם נחמדים אלייך רק בגלל שמפחדים ממך, מתי תלמדי להיות יותר פתוחה?" לא מצאת משחק מילים יותר משעשע מזה, דביל? כמה פתוחה הוא חושב שאני יכולה להיות? אני כבר יודעת לעשות שפגט.
"אין מה להיות נחמד בעסק הזה, תלמד מותק. העסק הזה זה מה שאתה רואה, אם אתה לא רוצה לראות, תעצום עיניים. אין יותר מידי עומק בזיונים" עכשיו תסלח לי על משחק המילים הגרוע.
חצי שעה ושלוש שתיקות מביכות אחר כך האוכל הגיע, הזמנתי משהו ירוק עם גבינה. היה מגעיל. הוא, לעומת זאת, לא הפסיק להגיד כמה שהוא אוהב את המסעדה הזאת ואת המנה שהוא הזמין.
"רוצה לטעום, מרי הממורמרת?" אני לא מבינה, הוא מנסה לעצבן אותי?
"תן לי לשאול אותך שאלה. מה אתה רוצה?" הוא פצח את הפה בשביל לענות לי כשהשקטתי אותו מיד "הרי, לזיין כבר זיינת אותי, להאכיל כבר האכלת אותי, להכיר כבר הכרת אותי, לא נראה לך שמיצינו?" הוא חייך, את החיוך המטופש שלו, הניח את המזלג, בלע את האוכל שלעס בקושי שתי שניות, כמו בהמה ואמר "לא. עכשיו, אני רוצה שתאהבי אותי"
"אתה ממש מעצבן, אתה יודע את זה?" רציתי לירות בו על שהיה כזה זחוח.
סיימתי את הערב אחרי בקבוק יין אדום, חצי יבש, שלדעתו היה מושלם, ארוחה טעימה בגרוש שעולה כמו החיים האלה ונעלי עקב שנשברו ממש כשיצאנו מהמסעדה.
"בואי, אני לוקח אותך לטיול" תארו לעצמכם סיטואציה שבה אני חצי שיכורה, יחפה ומאד עצבנית. עכשיו בחור, שלא נגיד את שמו, ולא נגיד כמה גדול יש לו, מציע לי ללכת לטיול בפארק הירקון. מגוחך, לא?
"לא, בוא אני אקח מונית הביתה ואתה תקח את המלצרית הבלונדינית לטיול"
"כבר את מתחילה לקנא? אני לא מבין אותך" קנאה? מישהו פה רואה קנאה? אני רוצה ללכת הביתה, המלצרית כוסית, אני רוצה לישון, היא רוצה להזדיין. זה פשוט מסתדר טוב ביחד.
"אתה גם לא תבין, רצית לדעת מה יש מאחורי הכוס שלי? כלום. אני ריקה מבפנים, חלולה. העור שלי נתלה על אוויר, אולי בגלל זה אני כזאת יפה, כי זה כל מה שנשאר לי. עכשיו, אני רוצה להגיע הביתה." הוא נלחץ קצת, לא ידע מה לענות ואיך, עמד שם בערך 20 שניות בלי לזוז או לדבר ואז הציע לתת לי טרמפ הביתה.
"אתה יודע, אני לא הולכת להזדיין איתך אלא אם כן אני מקבלת על זה כסף" אמרתי לו כשהתקרבנו לכתובת שלי.
"אוף! את ממש קשה את יודעת? אני לא רוצה להזדיין איתך, הכוס שלך כבר ידוע. אני אוהב להיות מופתע" אאוץ'. הכוס שלך ידוע, זה פגע בי בצורה לא מודעת. כי ישר שחזרתי הביתה נכנסתי לאמבטיה לשטוף אותו. חזק חזק. אולי זה יעזור לי להרדם בלילה.