בבוקר התעוררתי עם כאב ראש נוראי ובחילה. כל מה שרציתי זה להמשיך לישון, אבל המגשים מחכים לי. הגיע הזמן לעבוד בעבודה נורמלית – מלצרות. איחרתי לעבודה בעשר דקות ומנהל המשמרת רתח עליי. לא קלים חיה של מזדיינת.
"אני רוצה קפוצ'ינו גדול ושלוש עוגיות כאלה, לקחת" זה המשפט הכי סקסי שאמרו לי היום. הכנתי, לקחתי ועטפתי את ההזמנה, הנחתי אותה על הדלפק וחיכיתי לתשלום, תשלום שלא הגיע. הפלאפון צלצל והבחור יצא מהדלת. רצתי אחריו בצעקות, עצרתי אותו לפני שחצה את הכביש.
"אתה תמיד בורח בלי לשלם, אדוני?" שאלתי בזמן שהצבעתי על שקית העוגיות וכוס הקפה שהחזיק בידיו. הוא הסתכל עליי מבט תמים שהשתנה בין רגע למבט זדוני מאד, כשהוא משפיל מבטו אל הכפתורים שעל חולצתי.
"את לא..... ?" וואו, אני לא עובדת יותר בבית קפה אם לא תתן לי את הכסף שמגיע לי. הזזתי את המשקל מרגל ימין לרגל שמאל עם ידיים לצדדים ומבט מזרז של "נו" מרדני, חוסר סבלנות זו תכונה אופיינית אצלי.
"חכי שניה, " הוא סיים את שיחת הטלפון שלו במהירות ושלף שטר חדש של 20 מהכיס, "זה יספיק?" כשהושיט לי את השטר הוא חייך ובחן את הגוף שלי מלמעלה למטה.
"לא, חסר לך עוד שמונה שקלים" חטפתי את השטר מהידיים שלו והכנסתי לכיס הקדמי של הג'ינס. הוא התקשה להוציא את הארנק אז החזקתי לו את השקית והקפה, כשחשף מטבע של עשרה שקלים הוא אמר "קחי, יש לך גם טיפ, על זה שרצת אחרי" טיפ של שני שקל? על זה שעזבתי את המשמרת שלי בגלל שאתה ברחת בלי לשלם? ועל המבטים הסוטים שאתה תוקע בציצים שלי? תודה. מתחשב.
הנהנתי בתודה כשהחזרתי לו את שקנה והסתובבתי לדרכי חזרה לבית הקפה כשהוא קורא לי בשמי, ורק בשביל לעדכן אתכם: אין תוויות שם על המדים שלי. הסתובבתי חזרה וצעדתי הכי מהר שיכולתי ונעמדתי שני ס"מ מרווח בינו לביני.
"מה אתה רוצה?"
"לזיין אותך" כמה רומנטי, סיפור לספר לנכדים. פגשתי את סבא שלכם לאחר שניסה להתחמק מתשלום של קפה ועוגיות, ואחרי זה הסביר לי בצורה מעודנת כמה שהוא מת לזיין אותי.
"לא , תודה. אני יפה מידי בשבילך" הסתובבתי והלכתי. כמעט הגעתי לבית קפה כשהוא צעק "אני אשלם לך" כוס אמא שלו. נכנסתי לבית קפה, הקלדתי את ההזמנה בקופה והכנסתי את שני השקל לכיס האחורי של הג'ינס שלי.
כשסיימתי את המשמרת הוא חיכה בחוץ.דמיינתי שאני לא רואה אותו והתקדמתי לעבר האופניים שלי, הוא הלך אחריי והתנצל על מה שאמר בבוקר. "סלחתי"
"שלא תחשבי שאני עוקב אחרייך או משהו, אני פשוט עובד פה בבניין ממול" מישהו שאל אותך או תהה על קנקנך? סלחתי לך, זה כל מה שאתה צריך לדעת וכל מה שאני רוצה להגיד.
"מרגש"
-"שלא תחשבי שאני איזה חרמן או משהו" הסתכלתי עליו במבט תהיה,מזה קשור לעזאזל? "שזיהיתי אותך, פשוט יצא לי לראות קצת סרטים, לא הרבה. אני לא מכור לזה או משהו"
"אוקיי, תודה על האינפורמציה" עליתי על האופניים ונסעתי. אחרי כמה שניות שמעתי את קולו אומר "לפחות את מפורסמת". תאכלס.
הגעתי הביתה, שמונה הודעות במשיבון שלי. מחקתי את כולן, אין לי חשק לשמוע אף אחד כרגע. הדלקתי את הטלוויזיה והלכתי להכין לעצמי ארוחת ערב. פתאום הטלפון הדהד במסדרון, ידעתי שלא כדאי לי לענות.
"היי, מה קורה? אני מנסה לתפוס אותך כל היום, איפה היית?" זה הוא. רציתי להתעטש, האפצ'י היה לי על קצה האף אז שתקתי, לא רציתי להבריח אותו. "את כועסת או משהו? כי אין לך סיבה, דיי להיות כזאת אנטיפתית" לא וויתרתי על האפצ'י, "הלו?" עכשיו, נכנעתי.
"אני לא אנטיפתית, ניסיתי להתעטש ואתה מפריע לי עם ההערות המטומטמות שלך. מה אתה מתקשר אליי, בכל אופן?"
-"רציתי לשאול מה קורה אצלך? את בסדר?" הזיין הדואג. אני נרגשת.
"כן, כאן הכל בסדר. לילה טוב"
לפני 14 שנים. 19 בפברואר 2010 בשעה 19:35
