התעוררתי בבוקר מלאה בתחושת מיצוי בלתי מעודנת, גסה ואגרסיבית. הרגשה שזרמה לי בתוך העורקים, נדדה מאיבר לאיבר והשאירה אותי חסרת כוח ורצון להמשיך הלאה. אבל אף אחד לא שואל אותי מה בא לי.
כיסיתי את עצמי בשמלה, החלקתי את כפות רגליי לתוך הכפכפים תפסתי את התיק ויצאתי בסערה מבית ריק, כאילו למישהו איכפת.
הגעתי לסט הצילומים ריקה, עייפה אבל אופטימית, אולי המצב רוח ישתנה. ואולי לא. כשראיתי אותו כבר התחלתי להרגיש את הבאסה מתנקזת ממני באיטיות.
"מה נשמע היום, ליידי גודאיבה?" הוא צעק את זה מהצד השני של החדר, כשכולם עוקבים אחרי הצעקה והמבט ומגיעים אליי, סקרנים ולהוטים לשמוע את התשובה שלי. כשאני בוחנת את החדר מכל הצדדים, סופרת את המבטים בלב ומנסה לאפס את העצבים שלי חייכתי ואמרתי, "מדהים" ספוג ציניות ומרירות.
"אני שמח שמדהים לך, תתפשטי" זה גבר,זה.
-"לא חסר כאן מישהו? איפה איך קוראים לו?" זיונים טובים באים בשלשות. החלק החסר היה אמור לסגור את מעגל החשמל שנקרא סצנה מס' 1 של יום הצילומים הזה, כשהם שניהם מקורות החשמל ואני סתם המוליך.
"חולה, תסתפקי בי. מה את דואגת?יאללה בואי, אני אעשה לך נעים." לא רוצה שתעשה לי נעים, רוצה שתלך אלף קילומטרים מכאן, תלך ולא תחזור.
בזמן שהוא גמר הרגשתי שכל השרירים שלי מתכווצים למראות העיניים שלו, חצי עצומות, חצי מרוצות. לפחות מישהו נהנה היום. מרגש הנוזל החמים שנשפך בעדינות על רגליי, הרגשה כמעט פואטית, הרגשה שמאד הזכירה לי את אתמול, היא הציפה אותי בצמרמורת נעימה שהתחילה מכפות רגליי וטיפסה במעלה עמוד השדרה ונפלה שטוחה על הרצפה ברגע שהוא אמר "נו, הצלחתי?" בן זונה.
חמש סצנות ואין ספור חצי-אורגזמות אחר כך, יצאנו כמיטב המסורת לאכול. אני והוא, הוא ואני, מחייכים.
"למה את חושבת שאנחנו כאן?" הוא שאל בזמן שמצצתי קצת קולה דרך הקש.
-"מי אמר לך שאני חושבת על זה?"
"איך את יכולה לא לחשוב על זה? זאת שאלה בסיסית, שאלה מתבקשת שכל בן אנוש צריך לשאול את עצמו, עכשיו או אחר כך, לפני שלמד בכלל לדבר או ללכת. זאת תהיית התהיות, שאלת השאלות, סיבת קיומנו והדרך למצות אותו."
-"זה קל, אנחנו כאן כי אנחנו רעבים לקצת רעל תעשייתי וטעים, ומקדונלדס עונה לסטנדרטים המטורפים שלנו, והדרך שלנו למצות את העובדה שאנחנו כאן היא באכילה."
"אי פעם ניסית להיות רצינית עם מישהו שהוא לא עצמך?"
-"לא."
"אז מה את חושבת שאנחנו?" נגסתי עוד ביס מההמבורגר השומני שלי, הצבעתי על כלב שכורע ברכיים בשביל לחרבן וצחקקתי "אנחנו החרא המקפץ של העולם"
"מצחיק מאד" התפוצצתי מצחוק האמת, זה היה מקסים לרגע אחד לעצבן אותו.
אף על פי ולמרות הכל, הוא עלה איתי הביתה. נתתי לו לשתות מים והתיישבתי על הספה כשאני מחכה לו שיסיים ויבוא. מחכה. לו. שוב.
"מים מעולים, הכנת לבד?" בהיתי בו כמו שבוהים בקומיקאי שסיפר בדיחה לא מצחיקה, עם גילגול העיניים והאנחה השקטה. אי סיפוק, לא קיבלתי את מה ששילמתי עליו.
"אולי תלך? אני ממש עייפה, ומחר יש לי משמרת כפולה בבית קפה, אני רוצה לישון טוב."
-"אז תשני, מה אני מפריע לך?"
"עצם היותך פה זאת כבר בעיה"
-"בסדר, תעצמי עיניים ותדמייני שאת שוב לבד ומדוכאת, בחור השחור שבנית לעצמך פה, אני אהיה בשקט מוחלט ואתן לך להסתגר בתוך עצמך, כמו גולם" לפעמים הוא פשוט לא מבין, ככה אנשים אטומים. עצמתי עיניים, הנחתי את הראש על הכרית כשאני מתאזנת על הספה, הפלתי את הכפכפים על הרצפה וכיסיתי את עצמי עם סווטשירט שהשארתי על המשענת היום בבוקר. שניות ספורות אחר כך פקחתי עיניים.
"לא, לא עובד. אתה צריך ללכת." לא בדיוק ראיתי אותו אז צעקתי את זה, שמעתי אותו באחד החדרים. מתעסק שם עם משהו. "מה אתה עושה שם? אתה מוכן ללכת כבר?" התרוממתי מהספה והתחלתי להתקדם לכיוון חדר השינה שלי, כשנכנסתי ראיתי אותו שוכב על המיטה שלי מתחת לשמיכה שלי, שם את הראש שלו על הכרית שלי וקורא את הספר שלי.
"מה אתה עושה?"
-"מתכונן לישון, בואי."
"לך מפה." הרגשתי את העצבים זורמים לי בנימיי העיניים, התחלתי להתרתח, לבעור, להתכונן לפיצוץ. הוא הסתכל עליי עם עיניי עגל תמימות, ששואלות "מה הבעיה שלך?" בזמן שהוא סוגר את הספר ומתרומם לחצי ישיבה.
"לך מפה, עוף מפה, קח את הדברים שלך ותסתלק לי מהבית. עכשיו" הלכתי לשירותים לשטוף פנים, ואז התיישבתי על האסלה, מחכה לטריקת הדלת. ואז שמעתי דפיקות, פתחתי לו את דלת השירותים כשהוא עומד שם לבוש ומוכן לתזוזה.
"אני מקווה שטוב לך בטימטום שאת חיה בו"
-"כן,הכל בסדר עם הטימטום שלי. ביי." הוא הסתובב והלך אל הדלת
"ביי" הוא צעק וטרק את הדלת בחוזקה, יצא בסערה מבית ריק, טוב, לא לגמרי.
כאילו למישהו איכפת.
לפני 14 שנים. 10 במרץ 2010 בשעה 14:54