הציוצים האלה קדחו לי בראש, קרן השמש לא יכלה למצוא יום פחות טוב לצוץ. העיניים שלי כבדות, כמו כל שאר הגוף שלי. המוח שלי חצי רדום והבחילה שמשתוללת אצלי בבטן מטילה עליי אימה. הכל ביחד מרגיש לי כמו סיוט אחד גדול שהתעוררתי אליו, חבל שלא ממנו.
כן, כמו שקמתי, כך אני. עם ארבעים מעלות חום וזיעה קרה אני מתקשרת לעבודה ואומרת שאני לא יכולה לעבוד היום, סובלת את הצעקות של הרגע האחרון ומנתקת. חוזרת למיטה שכולה לחה ומטונפת כשאני מרגישה חוסר אוויר משווע בחדר, כאילו אני בתוך צינוק. פתחתי את החלונות והזעזוע של תל אביב מתערבב עם הזעזוע שלי, שניהם יצרו זן חדש של זעזוע, עדיין לא החלטתי אם פחות או יותר נסבל.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הוא. הרמתי את הטלפון וחייגתי את המספר שלו.
"אתה יכול לבוא אליי?"
-"חשבתי שאת לא רוצה אותי אצלך"
"לא. כאילו, לא לא רוצה, ז"א כן, אני רוצה. כאילו.. אתה בא?"
-"בסדר"
כשהעמדתי מים בקומקום הייתה דפיקה בדלת, הנחתי את התיון בספל והלכתי לכיוון הדלת כשצעקתי 'מי זה?' חשבתי "מה, גם הפעם הוא אורב לי מתחת לבית?"
"אויש, תפתחי וזהו" מה היא באה לכאן כל כך מוקדם בבוקר, יום שבת, תני לאנשים לנוח. אמא שלי תמיד מתעוררת מוקדם, בכל יום, לא משנה. הולכת לישון בסביבות עשר בלילה, אחת עשרה גג ומתעוררת בחמש, שש לכל המאוחר. כל כך לא מתאים לי. פתחתי את הדלת והיא נכנסה בסערה, אפילו לא הסתכלה עליי.
"את מוכנה להסביר לי מזה כל הדיבורים האלה על העבודה שלך? אח שלך בא אליי אתמול בערב מודאג. הוא אומר שאת מדרדרת לזנות. אני לא אסבול דיבורים כאלה"
-"מה? מה את רוצה?" לרגע הלב שלי נפל לתחתונים שלא לבשתי, חוסר הנשימה שלי היה חד ומשמעותי.
"את מזדיינת בשביל כסף?" בום טראח, הכל נשבר. הקומקום התחיל לשרוק.
-"יש תה, רוצה?" לא היה לי משהו אחר להגיד לה, המילים נעלמו לי מהמוח, השכל שלי נגמר כאן. אין לי מה להגיד לה, אין לי איך להגיב לה, כל מה שאני רוצה זה לשתות תה.
"אני רוצה שהבת שלי תסביר לי מה פשר הדבר הזה, שניים סוכר" הלכתי למטבח, הוצאתי ספל נוסף מהארון והנחתי בו תיון "זה תה ירוק, בסדר?" שמתי שתי כפיות סוכר בכל אחד מהספלים וערבבתי. לפני שיצאתי מגבולות המטבח לקחתי נשימה עמוקה, הרגשתי את האוויר מגיע לי עד קצות אצבעות הרגליים. הנחתי את התה שלה על השולחן ואת שלי השתדלתי לשתות בשלוקים קטנים. התיישבתי לידה על הספה ובהיתי בקיר שממול.
חמש דקות של שקט, רק קול הנשיפות לקירור התה והלגימות עצמן נשמע בחלל החדר. זה הפחיד אותי שהיא שותקת, היא אף פעם לא שותקת. פאק איט. לקחתי את חפיסת הסיגריות שלי מהתיק שלי והדלקתי אחת.
"את גם מעשנת?"
-"מגיל 15"
"מה עוד?" לא היה הרבה דברים שלא ספרתי לה, אז לא היה לי הרבה למלא את השתיקה שנוצרה אחרי השאלה הזאת. שתיקה שרק יצרה את הרושם שיש הרבה ואני רק מנסה לחשוב מה להגיד קודם. השתיקה נמשכה כמה דקות טובות, היא נקטעה מצלצול הטלפון שהיה, אבל לא ששתי לענות.
"תעני, אולי זה משהו חשוב"
-"זה אף פעם לא משהו חשוב"
"את נראית נורא, את מרגישה טוב?"
-"לא, יש לי חום ארבעים מעלות." את כאן כבר רבע שעה ולא שאלת אותי מה שלומי, עכשיו נזכרת? אני קודחת אל מול עינייך, רע לי בא לי להקיא ואני שותה תה. ממתי אני שותה תה?
"אויש, בואי, קחי את זה" היא הוציאה מהתיק שלה את ארנק התרופות שלה. זה סוג של שק שנסגר בעזרת חוט ובתוכו יש את כל הדברים שחסרים בבתי המרקחת.
-"מזה?"
"זה יעזור לך, קחי. אני אביא לך מים" היא נעלמה במטבח ואני, אני נשארתי לבד, עם כדור ביד אחת וסיגריה עם ספל תה ביד השניה. צריכים לעשות עליי סרט.
אחרי שבלעתי את הכדור היא הסתכלה עליי במבט עצוב:
"למה את עושה את זה?"
-"לוקחת כדור?"
"לא, את יודעת למה אני מתכוונת, למה את עושה את מה שאת עושה?"
-"לא יודעת, פשוט כי זה מה שאני עושה. כמו שאת היית ספרנית"
"אני הייתי ספרנית כי אני אוהבת ספרים, למה את..?" היא הבינה את התשובה עוד לפני שסיימה את השאלה. "אבל למה לצלם את זה? למה לקחת על זה כסף? זה דבר שאמור להיות רק שלך... ושלו, או שלה. לא יודעת כבר"
-"אני לא לסבית, אמא"
"אז מה את?"
-"שחקנית פורנו" כשאמרתי את זה היא נבהלה לרגע, הניחה את ספל התה שלה על השולחן ונאנחה. כשהיא נשענת אחורה היא מתחילה לבכות. ואז הוא דפק בדלת.
"מזה, מי זה? את מחכה למישהו? אני מפריעה לך?" הדמעות שלה הפסיקו בבת אחת לנזול.
-"לא, זה בסדר. אני רק..." שוב הדפיקות האלה "שניה!" הלכתי לדלת וניסיתי להגיד לו בנימוס ללכת הביתה אבל הוא ישר אמר: "וואי, פאק תראי איך את נראית. את מרגישה טוב? את חולה? את רוצה שאני אכין לך תה?" חייכתי חצי חיוך כשהרמתי את היד עם ספל התה.
"אה, טוב." הוא נכנס פנימה וראה את אמא שלי על הספה "אני רואה שהזעקת את כולם" הוא אמר כשהוא בא להגיד שלום לאמא שלי.
"היי, את בטח האמא?" הוא הושיט את ידו להכרות.
-"כן, ואתה?" שניהם לחצו ידיים. איזה יופי הם מסתדרים, ממש חמודים ביחד.
"סתם, חבר מהעבודה. אני זה שדיבר איתך לפני כמה ימים, נעים מאד"
-"נעים מא.." היא לא סיימה את המשפט, ישר העבירה את המבט אליי, עשתה אחד ועוד אחד ומיד לקחה את היד בחזרה לברכיה. כשאני מסמנת לה 'כן' עם הראש. גם הוא הסתכל עליי, לא מבין מה קרה.
היא התחילה לאסוף את הדברים שלה במהירות.
"אמא..."
-"לא, זה בסדר. אני אלך, לא התכוונתי להפריע לכם, תמשיכו עם ה... כן" היא התקדמה אליי, עמדתי ליד דלת הכניסה שעדיין הייתה פתוחה. הגניבה אליי מבט קצר אחד ונעלמה.
"שניה, אמא!" הסתכלתי עליו "רגע, טוב? אני כבר באה" רצתי במורד המדרגות, יחפה עם כוס תה ביד. מנסה להגיע אל אמא שלי.
"אמא, רגע, נו"
-"לא.. זה בסדר. באמת"
"מה בסדר? בואי נדבר שניה, נו"
-"לא, זה בסדר, מתוקה. באמת. אני לא... אני צריכה להוציא את הכלבים"
"טוב, אז בואי אני אקפיץ אותך לפחות"
-"מה תקפיצי? לא, ממש לא. את עכשיו עולה למעלה, אוי אלוהים את גם בלי גרביים. תעלי למעלה בזה הרגע, כנסי למיטה ותבקשי מה...חבר שלך להכין לך אמבטיה. דיי. אני אדבר איתך בערב." היא סגרה את דלת הכניסה מאחוריה.
כשנכנסתי בחזרה לדירה שלי ראיתי אותו יושב על הספה, רואה טלוויזיה.
"מצטערת, היא באה בהפתעה לפני איזה חצי שעה. לא, לא תכננתי שהיא תבוא"
-"זה בסדר, אין לך מה להתנצל. באתי באמצע ריב או משהו?"
"או משהו"
-"רוצה לדבר על זה?"
"לא" כשראיתי אותו על הספה שלי, נזכרתי במבט של אמא שלי כשהיא הבינה מי הוא. הבנתי שהיא לא תקבל אותו, גם אני לא יכולה לקבל אותו. זה פשוט לא ככה, זה לא אמור לקרות ככה. לא נכנסים למערכת יחסים עם מישהו מהתעשייה הזאת. זה פשוט לא עובד.
"טוב," הוא נעמד ונתן לי נשיקה "היי, מה קורה? את צריכה משהו?"
-"לא, תודה" התיישבתי על הספה. הוא סגר את הטלוויזיה והתיישב לידי.
"אז מה? חולים?" גיחכתי כשאמרתי 'כן'
"לקחת אקמול? כדור? משהו?"
-"כן, אה.. אמא שלי הביאה לי"
"טוב, יפה" ישבתי שם ועשיתי חישובים בראש. למרות אמא שלי ולמרות העובדה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, תסתכלי כמה הוא דואג לך. חייכתי. לפתע הרגשתי תחושת חמימות כזאת, מתפרצת. בלי החום, בלי המחלה. צמרמורת של גיצים שמתפשטת כמו מגיפה בורידים שלי. זה עשה לי טוב, שאפתי נשימה ארוכה וגדולה, האוויר היה כזה נקי, כמעט טהור. נראה לי שגם אני מחבבת אותו יותר ממה שמותר.
"הכל בסדר?" פתאום זה היה לי מצחיק, השאלה הזו. התפקעתי מצחוק וכשנרגעתי אמרתי:
-"כן, כאן הכל בסדר"
לפני 14 שנים. 25 במרץ 2010 בשעה 11:53
