נשים הן עם מסובך, אפילו אני לא מבינה אותן. אתם יכולים להגיד שאנחנו פועלות ללא היגיון, שאנחנו לא מודעות לעצמנו, שאנחנו מגזימות. אבל בעצם, אנחנו קורבן לעצמנו.
המוח שלי רץ על אלף קמ"ש, הפעמים היחידות שהוא מאט הן כשאני שיכורה או אחרי אורגזמה. וגם אז הוא תופס תאוצה די מהר, כל מה שצריך זה רק דבר אחד, טריגר קטן בשביל שיגרום לו לאוץ אל מעמקי החרדות שאני חווה על בסיס יומי.
הגבר המושלם בשבילי זה הגבר שיבין את החרדות שלי באופן מדסמס אבל מכבד. גבר כזה שיוכל לחייך כשאני אומרת לו שאני בחרדות ויגיד "אוקיי" ינשק אותי על המצח וימחץ אותי בין זרועותיו. אחד כזה שלא ישאל מה קורה, למה קורה, איך קורה ולא יכריח אותי להסביר בהיגיון מה שאני עצמי כבר לא מוצאת הגיוני. הגבר הזה שיבין שאני במלחמה מתמדת עם עצמי הוא הגבר בשבילי.
אני מושכת בעינייך? אני מחרמנת אותך? אני משעממת אותך? אני אוהבת אותך, אני מעצבנת אותך, אני טובה מספיק? יש משהו שאני יכולה לעשות? בעצם אני לא צריכה לעשות דבר. או שכן? הן רק קמצוץ מהתהיות שעוברות לי בראש בשניה הזאת שאני מסתכלת לך בעיניים ולא מבינה כלום.
גם כשאני מנסה להסביר לעצמי, בתוך עצמי שאני מטומטמת, החרדות גדולות ממני. גם אם הזדיינו חמש פעמים אתמול, שלוש פעמים שלשום ועוד פעם אחת היום בבוקר, אם לא יעמוד לך, או שלא תצליח לגמור חיי יקרסו אל תוכם והתהיות ינצחו אותי.
אני לא זיון גרוע,את זה אני מקווה לדעת, אני נותנת מציצות הגונות ואפילו נהנית מהן, אני גונחת בדיוק כשצריך וכשאני גומרת אני רועדת בכל הגוף, מקצות האצבעות עד הסדקים שבשפתיים שמצטמררים מההרגשה הזאת שמתחילה במעמקי הגוף. אני סקסית, זה בטוח, אבל האם אני מספיק?
החרדות שלי הן לא עניין של מה בכך, לא סתם הייתי תחת טיפול תרופתי, לא בצחוק הייתי מחליפה סקס בשמחה רגעית, או משלמת בפרובקציות בשביל תשומת לב. אני מבועתת מהרגשות של עצמי, בפחד מתמיד שאולי יום אחד הן יהיו נקודת התורפה שלי.
אם היית יודע את מה שהולך לי בראש אני לא יודעת אם היית נשאר, אני יכולה לקוות ואני יכולה לנחש אבל אני בחשכה.
כשאני שוכבת לבד במיטה, לפני שאני הולכת לישון, בלילה חרדתי במיוחד אני יכולה לבהות בתקרה ולחשוב מה קורה כשמתים. ואז שהנשימה שלי תהפך מהירה, כפות ידיי יזיעו והעיניים שלי שרק רוצות להעצם יפתחו לרווחה עם מבט מופתע. אני שונאת את הרגע הזה, אני אפתח טלוויזיה, אני אקרא ספר אבל המחשבות האלה על מוות לא יעזבו אותי לכמה דקות, שעה, לפעמים כל הלילה. ועכשיו, שיש לי אותך, ההרגשה הזאת מפתיעה אותי כל פעם מחדש בשניה שהרעיון שתעזוב אותי מרקד בין האוזניים שלי.
אני נלחמת עם עצמי כל יום, כמעט כל היום, במחשבות שלי. אני ועצמי בתוכי תמיד בפעולה עד שלפעמים פשוט אין לי כוח לכלום.
לפני 12 שנים. 16 ביוני 2012 בשעה 14:06
