"כולם עכשיו רצים לראות אותי, ואני רק אצלך בעיניים. מתלטפת במבטים שלך ונהנית. כך חשבתי כשהיה לנו טוב, או רע, או סתם. הכל בחוץ ורק אנחנו בפנים. ואני לא מפסידה כלום.
הייתי מחדירה את אצבעותייך אל תוך חזי, שתוכל להרגיש כל פעימה מתכווצת ומתרחבת ביד שלך. רק עוד יום אחד בגן עדן. יש לי כמה מתנות בשבילך, ביניהן אני, גופי ורצוני משתחווים בפניך, אדון כל טוב. זאת הקינה של תקופה יפה ומכוערת. זאת הפעם האחרונה, אני ואתה."
כך אמרה באצילות ובחן. עצמה את עיניה ושרה. היא הניחה את ידה עליו וזמזמה לו אחרית ימים.
"מלבד ליבי, שכבר מזמן שלך, אתן לך עוד כמה חלקים ממני. השפתיים שלי שלא נשקו אדם מלבדך, גם עליהן קיבלת בעלות. הידיים שלי שמעולם לא כמהו לחבק אף אחד כמו שרצו לחבק אותך, גם הן כבר מזמן איתך. אתן לך גם פרפרים, מתוך מעי, בכל זאת הם יעלמו כשאלך. אבל את המתנה הכי גדולה אתן לך כשאני כבר לא אהיה."
קולה הרועד מנסה לסגור משפט, להגות מילה אחרונה. היא לא זזה אף לא מילימטר ממקומה. אפשר היה לדמיין שכל המתנות מונחות לידה, בינה ובינו. מבטיהם לא הצטלבו, באותו הלילה, הם סיימו זרים, בדיוק כשם שהתחילו.
"אני יודעת שיש חלק בי, גם אם הוא זעיר בגודלו, שהוא טהור, צלול. טהור וצלול, כמו שהיית בשבילי ולעולם תהיה. את החלק הזה אני אשמור לעצמי, אדאג שיתרבה, יתפצל, יתפשט לכל אורכי ורוחבי, לכל קצותיי. אשקה אותו באנוכיות ואהבה, כמו שלימדת אותי.
כמה חבל לי שזאת הפעם האחרונה, שלי ושלך."
לפני 14 שנים. 3 בנובמבר 2010 בשעה 20:35