כזאת אנוכי

השפחה
תמיד כמה צעדים מאחור. רואה ואינה נראית. מלווה במבט כל תנועה שלו, כל נשימה. היא לא זוכרת מתי הפכה להיות כזו, מוקדשת אך ורק למילוי רצונותיו. מבחינתה, זה היה כך תמיד, מרגע בו עמדה על דעתה. ועתה, כך נדמה, היא יודעת לקרוא את רצונותיו עוד לפני שהוא עצמו מגבש אותם לכדי הרהור. שפחתו.
היא מביטה בו פוסע מספר צעדים לפניה, זרועו שלובה בזרועה של הנסיכה. הם שניהם באור והיא בצל. ממתינה. היא רואה איך הוא מביט בה, בנסיכה בעיניים מעריצות: גבוהה, ענוגה, בלתי מושגת. פניה שיש טהור. היא רואה איך הם פוסעים זקופים ונישאים מעל ההמון. היא יודעת שלעולם לא תוכל להיות שם, לצידו. היא הרי תמיד מאחור... כמה צעדים. רואה ואינה נראית.

הנסיכה
בלילה אחד של קיץ, טרופת מחשבות וחלומות היא רואה אותם מבעד לסדק בדלת
והיא פתאום יודעת
שלעולם לא תהיה שייכת לו כך
באותו להט ובאותה התשוקה.
ומאז היתה נותנת הכל כדי להיות שם, מאחור. שפחה.