סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

כזאת אנוכי

יומן צמיחה
לפני שנה. שני, 8 באוקטובר 2018, בשעה 23:15

אם מתחשק לכם לענות.

 

מה הם הגילאים של האיש והאישה בסיפור הבא?

 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=388617&blog_id=56190

 

 

לפני שנה. חמישי, 2 באוגוסט 2018, בשעה 15:01

אל תהיי אובייקטיבית

כי אז לא תהיי את

לפני שנה. שבת, 28 ביולי 2018, בשעה 23:37

להרפות

 

כשאתה מחבק אותי, אני עוצמת את העיניים ומרפה את הגוף.

כמו שאני עושה בים כשאני רוצה לצוף.

זה הדבר הכי כייפי בעולם- לצוף בים ולהתמסר לגלים

ככה אני רוצה להרגיש איתך ברגע הזה.

אני יודעת שהרגע הזה יחלוף. הרגע הזה הוא הדבר הכי רחוק מנצח שיכול להיות.

ובכל זאת... זה כל כך טוב.

(הרי אני בשבילך כמו צעצוע-

אתה משחק בי קצת, ואז זורק הצידה, מחפש לך צעצוע אחר).

 

הסברתי היום למישהו שבלי אהבה אי אפשר

כל הבדס"מ הזה לא שווה שום דבר בלי אהבה

ואתה

יש בך אהבה כל כך גדולה

היא כללית כזאת. רחבה. כמו ים.

אבל היא אהבה אמיתית. אהבה שאי אפשר לזייף.

ולכן

כשאתה מחבק אותי אני עוצמת את העיניים ומרפה את הגוף.

מדמיינת לרגע שאני הגלים עצמם של ים האהבה שלך.

לפני שנה. שלישי, 3 ביולי 2018, בשעה 16:44

אין לנו במה לאחוז.

אחיזה נואשת בעולם היא אחיזה חונקת באוחז עצמו.

הדברים בעולם ריקים מאיכויות של עונג או איום,

הם "ככה".

בידינו החירות להנות מהם בלא ליפול להיאחזות כפייתית,

והכושר לברוח מפני המאיים בלא להפוך אותו למושא חרדה.

 

יעקב רז/ זן בודהיזם- פילוסופיה ואסתטיקה.

לפני שנה. שבת, 2 ביוני 2018, בשעה 07:37

"עוד לא" הן המילים הכי סקסיות שאני מכירה

יש בהן כל כך הרבה-

את הידיעה שאתה מחליט מתי ואיך

את ההבנה שאני נשלטת על ידי התשוקה שלי אליך ואילו אתה שולט בתשוקתך אליי

את הרגש הסמיך-כהה של השליטה שלך בי

את פרץ הריגוש אצלי והצורך הפיזי, המעכל, המוגבר מהשניה שהן יוצאות מפיך

את ההבטחה שעוד יהיה כן.

 

לפני שנה. רביעי, 14 במרץ 2018, בשעה 19:49

חבר יקר שלח לי סיפור וביקש שאפרסם אותו בבלוג שלי.

אחר כך הוא שאל אותי אם הסיפור השפיע עליי.

לא תמיד אני יודעת לענות על זה

השפעה היא עניין מוזר

אבל בלילה חלמתי

שאני הולכת לראיון עבודה.

חדר ההמתנה נמצא בבניין חדש וקר. קירות לבנים, חסרי יחוד.

אחרי המתנה של כמה זמן אני מוזמנת להכנס לחדר לראיון.

אני מקבלת שקית ובפנים בגדים שעליי ללבוש

בגדים של שפחה.

רק אחרי שאני מסיימת להתלבש

ואומרת שאני מוכנה

אני נזכרת שלא שמתי את קולר הקטיפה השחור שהיה שם

אני קצת נלחצת מזה

ומקווה שזה לא ייחשב לרעתי.

אחר כך, האישה האחראית משכיבה אותי על הרצפה ומשתעשעת בי בכל מיני דרכים.

 

כשהתעוררתי ישר נזכרתי בקולר הקטיפה השחור

וידעתי שיש לי תשובה לשאלה שלו.

לפני שנה. רביעי, 14 במרץ 2018, בשעה 07:36

במקור: את אוהבת כשרע. מהשיר שרמוטה פוריטנית של שלומי שבן

אבל זה באמת כל כך מתאים

ובמיוחד אם מחברים את זה לחלק של המשפט השני-

את אוהבת קשירה. זה מקסים מקסים.

 

קשרת אותי בכמה קשרים מפוארים במיוחד

והכרחת אותי להסתכל על עצמי במראה.

אני בדרך כלל ביישנית אבל זה באמת היה מקסים- התפעלתי מהמיומנות שלך

זה היה כל כך מדויק וסימטרי

ועד עכשיו יש לי סימנים מתוקים על החזה.

 

וכן. שמתי לב כשאמרת שאתה לא אוהב שאומרים לך "לא"

ואני בהחלט מעריכה את הסבלנות שלך.

 

לפני שנתיים. שישי, 20 באוקטובר 2017, בשעה 09:02

"מדוע לא," אמר בלקתורן, גרונו מכווץ, כל ישותו טעונה במודעות לבשמן ולנשיותן. "אתם - אתם משתמשים במכשירים כדי להתעלס?" שאל.

"קיקו-סן אומרת שלפעמים, אנג'ין-סן. היא אומרת - ואמנם כך הוא - שאנו נוהגים תמיד להאריך את רגע העננים והגשם מפני שאנו מאמינים שברגע קצר זה אנו, בני התמותה, מתאחדים עם האלים." מריקו התבוננה בו.

"לכן חשוב להאריך אותו ככל האפשר, נה? כמעט חובה, נה?"

"כן."

"כן. היא אומרת שחיוני מאוד להתאחד עם האלים. זו אמונה טובה, וקל מאוד להאמין בכך, האינך חושב? תחושת הענן המתפרץ היא כה לא גשמית ואלוהית. לא כן? כך שחובתנו להשתמש בכל אמצעי להאריך את ההתאחדות עם האלים ככל האפשר, נה?"

"כן. הו, כן."

....

היא נופפה במניפתה. "דעות אלו אודות הענן המתפרץ והעננים והגשם או האש והמטר, כפי שאנו קוראים לרגע זה לעיתים, הינן מחשבות יפניות מאוד, אנג'ין-סן. חשוב מאוד להיות יפני בענייני התעלסות, נה?"

 

שוגון/ ג'יימס קלאוול

לפני שנתיים. שלישי, 17 באוקטובר 2017, בשעה 12:51

הצרה עם מין, הרהר קזנובה, היא שכולם חושבים שהם יכולים לעשות את זה. איש לא חושב כך על שירה או על ניפוח זכוכית.

זה היה אכפת לו פחות אילולא היה משוכנע שגברים רבים, וגם נשים, מבצעים את האקט מתוך המחשבה המופרכת שהוא מצופה מהם.

לא היה להם עניין אמיתי בו, ועוד פחות מזה ייעוד.

הוא עצמו, שביום טוב הצליח לחדור למוחה של אישה כשם שחדר לגופה, שידע אנטומיה היטב כפסל, שלמד את המפות המשרטטות את יערות העצבים, את אגמי הדם, את הסוואנות המתנחשלות של העור, שידע כיצד לחלץ מן הביישנית שביצורים את המשתה השלם של תשוקותיה החשאיות, אפילו הוא לא יכול היה לראות בעצמו יותר מאשר טירון.

 

קזנובה מאוהב/ אנדרו מילר

לפני שנתיים. שלישי, 12 בספטמבר 2017, בשעה 14:31

"אבל אני יודע את זה. לפני שאדם נהיה אהוב, עליו להפוך את עצמו ליצור תרבותי, לא חיית פרא, יצור אנושי שמסוגל לאהוב אדם אחר, לתת לאדם אחר משהו שהוא צריך..."

"זה התכסיס שאנחנו חייבים ללמוד?" ממלמלת קלואי, ועיניה חולפות מן הזיפים השחורים על פניו אל השדות מחוץ לרכבת.

"כן, לאהוב אדם אחר, זה התכסיס שאנחנו צריכים ללמוד," הוא אומר, רוכן הצידה ונושק לכתפה הירוקה. "ואיזה תכסיס קסום זה."

 

פאולינה סיימונס, כוכב בודד.