כזאת אנוכי

"יש דברים", אמר רדסטוק... "שאדם לא מסוגל להעלות על דעתו לפני שהם צצים במוחו של איזה משוגע אחר. 

אבל ברגע שהדבר הזה מתבצע, בין אם הוא רע או טוב,

הוא הופך לחלק ממורשתו של המין האנושי.

ניתן להשתמש בו,

לשחזר אותו,

ואפילו להתעלות עליו.

האיש שאכל ארון מאפשר לאחר לאכול מטוס.

כך מתגלה מעט מעט מהיבשת הלא נודעת של הטירוף,

כמו מפה שמתמלאת בעקבות מסעות מגלי הארצות..."

'מקום לא בטוח'/ פרד ורגאס

כשהייתי בת 20 התאהבתי באחד.

היו לו עינים ירוקות ועור שחום, הוא היה גבוה ויפה.

הוא היה חובב שירה וידע לנגן על פסנתר,

הוא היה כל מה שאי פעם רציתי בבחור.

כשהיינו יחד, הייתי על גג העולם, כל שניה היתה מתוקה מקודמה-

הייתי מאוהבת קשות.

זה היה יכול להיות מושלם

אילולא העובדה שהוא מעולם לא היה זה שיצר את הקשר.

זוכרת את עצמי מחכה שעות ארוכות ליד הטלפון, אולי הוא יתקשר

אבל זה כמעט אף פעם לא קרה.

לא הבנתי איך זה יכול להיות-

מה, הוא לא מתגעגע אליי?

הוא לא רוצה כל שניה ורגע להיות בחברתי?

(ככה אני הרגשתי כלפיו. כשאתה מאוהב במישהו עד עמקי נשמתך הוא הרי הופך להיות מרכז עולמך)

ואז הבנתי ש"אם אין אהבה בוערת אז אין אהבה אחרת"

ונפרדתי ממנו.

בלב שבור הלכתי לבכות אצל החבר הכי טוב שלי.

הכרנו כבר שנים, הוא היה כמו אח בשבילי

השענתי על הכתף הרחבה שלו את הראש שלי ובכיתי בשקט

"אני אוהבת אותו הרבה יותר ממה שהוא אוהב אותי.. אתה מבין?" לחשתי

הוא שתק

וליטף לי את הראש.

הסתכלתי עליו והעיניים שלו היו הרבה מבינות וקצת עצובות.

"בטח שאני מבין" הוא אמר בשקט. "אני חווה את זה כבר שנים."

ואז פתאום,

הכל היה בסדר.

"מסוכן, חשב פול די, מסוכן מאוד.

שאישה, לשעבר שיפחה, תאהב משהו עד כדי כך.

זה מסוכן, בעיקר אם מה שהחליטה לאהוב זה את ילדיה.

הכי טוב, ידע, זה לאהוב קצת:

כל דבר, קצת,

כך שביום ששוברים לו את המפרקת או מכניסים אותו לשק פגרים קשור לאבן,

אז אולי נשאר לך קצת בשביל הבא בתור."

טוני מוריסון, "חמדת", עמ' 52

כלבה קטנטנה ומאוד מבולבלת
הלכת לטייל בלי רשות
כלבה אפורה ומאוד מתולתלת
פתאום נהגה בטיפשות

כלבה נחמדה שעוד לא מדברת
רוצה בודאי לחזור
כלבה בודדה בזנבה מכשכשת
למי שמוכן לעזור.

מי כאן ראה את באני שלנו
מי כאן ראה או שמע
מי יעזור לבאני שלנו
כי באני נעלמה.

ואם היא נראית עליזה וצוהלת
אולי לא נעים לה לבכות
אולי היא בוכה כבר לפני איזו דלת
רוצה לאכול ולשתות.

בבוקר עצוב כשבאני איננה
ואין הפתעות בשמיכה
וכשבאני תשוב אז חזק נחבקנה
וקץ לא יהיה לשמחה.

"מי ראה את באני"/אהוד מנור

כשהלך איתה לאורך הסימטאות הבחין אדמסברג שרצונו לאכול אותה קודם לרצונו לשכב עמה.

האישה הזאת עוררה את תאבונו, היא הזכירה לו פתאום את פרוסת עוגת הקוגלהוף העצומה שבלע כשהיה ילד- קפיצית וחמימה, עם דבש - אצל דודה שלו באלזס.

הוא בחר שולחן ליד החלון, ותהה איך יוכל לנהל חקירה ראויה עם פרוסה חמימה של של קוגלהוף בדבש, הצבע המדויק של שערה של לינה, שגלש בתלתלים גדולים על כתפיה.

פרד ורגאס / "הצבא הזועם" עמ' 176

"With every mistake we must surely be learning"

beatles, while my guitar gently weeps.

משם, בתום שישה ימים ושבעה לילות, אתה מגיע לזוביידה, עיר לבנה, חשופה כליל לקרני הירח, ולה רחובות מצטנפים סביב עצמם כפקעת.

וכך מספרים על ייסודה:

אנשים בני אומות שונות חלמו אותו חלום עצמו ובחלום ראו אישה רצה לעת לילה בעיר לא ידועה.

היא נראתה מגבה;

ארוכת שיער ועירומה היתה.

חלמו שהם רודפים אחריה להשיגה.

סוב וסוב, איבד כל אחד מהם את עקבותיה.

כשנמוג החלום, יצאו לחפש את העיר הזאת;

מעולם לא מצאוה, אולם מצאו זה את זה והחליטו לבנות עיר כמו זו שבחלום.

בהתוותם את הרחובות, שחזר כל אחד מהם את המסלול אשר בו רדף;

בנקודה שבה איבדו את עקבותיה של הנמלטת, תיכנו את המרווחים ואת החומות באופן שונה מזה שבחלום, כדי שהיא שוב לא תוכל להמלט.

זו היתה העיר זוביידה שבה התנחלו, מחכים שלילה אחד ישוב ויתרחש המעשה.

איש מהם, בשנתו או ביקיצתו, לא שב עוד לעולם לראות את האישה.

רחובותיה של העיר היו הרחובות בהם הלכו לעבודתם יום יום, ללא כל זיקה למרדף שבחלום, אשר בעצם נשכח כבר מזמן.

אנשים אחרים הגיעו מארצות אחרות, כי פקד גם אותם חלום כחלומם.

ובעיר זוביידה מצאו משהו מרחובות החלום, והם הלכו ושינו מקומם של קמרונות וגרמי מדרגות כדי שיידמו יותר למסלול בריחתה של האישה הנרדפת, כך שבמקום בו נעלמה, לא תוותר לה עוד דרך מפלט.

אלה שהתיישבו כאן ראשונים לא הצליחו להבין, עכשיו, מהו שמושך אנשים אלה אל זוביידה, העיר המכוערת הזאת, המלכודת הזאת.

איטאלו קאלווינו, "הערים הסמויות מעין", עמ' 47.

"אולי זה דומה יותר למה שאמרת קודם, שכולנו סדוקים.

כאילו, כל אחד מתחיל בתור כלי חתום.

ואז קורים כל מיני דברים- אנשים עוזבים אותנו, או לא אוהבים אותנו, או לא מבינים אותנו, או אנחנו לא מבינים אותם, ואנחנו מאבדים ונכשלים ומכאיבים אחד לשני.

והכלי מתחיל להסדק בכל מיני מקומות.

כאילו, כן, ברגע שהכלי מתחיל להסדק, הסוף בלתי נמנע.

ברגע שמתחיל לרדת גשם בתוך אוספרי, אי אפשר לבנות אותו מחדש.

אבל עובר זמן בין הרגע שהסדק מתחיל להפער לבין הרגע שבו אנחנו מתפרקים סופית.

ורק בזמן הזה אנחנו יכולים לראות זה את זה, כי אנחנו רואים מחוץ לעצמנו דרך הסדקים שלנו, ולתוך אחרים דרך הסדקים שלהם.

מתי ראינו זה את זה פנים אל פנים?

רק אחרי שהצצת לתוך הסדקים שלי ואני הצצתי לשלך.

לפני הסתכלנו רק על הרעיונות שהיינו, כמו להסתכל על התריס שלך בלי לראות מאחוריו.

אבל ברגע שהכלי נסדק, האור יכול להכנס.

האור יכול לצאת."

ג'ון גרין. "ערים של נייר". עמ' 313

ואילו בתוך החלום ההוא, היתה בחורה אחת שאותה רצה בעוצמה רבה, יותר מכל דבר אחר.

לא ברור מי הבחורה. לא יותר מקיום.

והיא היתה מסוגלת להפריד בין גופה לבין לבה.

היתה לה יכולת מיוחדת שכזו.

אני יכולה לתת לך רק אחד מהם, את זה שתבחר, כך אמרה לצקורו.

הגוף, או הלב.

אבל לא תוכל לקבל את שניהם.

לכן אני רוצה שתבחר באחד מהם עכשיו.

את השני אתן למישהו אחר, כך אמרה.

אבל צקורו רצה את כל כולה.

הוא לא היה מסוגל לתת לגבר את חציה השני.

הדבר היה בלתי נסבל עבורו.

הוא רצה להגיד לה: אם כך, אין לי צורך באף אחד מהם, אבל לא היה מסוגל לומר זאת.

הוא לא הצליח לא להתקדם ולא לסגת לאחור.

 הרוקי מורקמי, "צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העליה לרגל שלו", עמ' 40.

מגלה בפעם המי יודע כמה שאין עונג ללא כאב. גם אין חמלה ללא כאב.

הכאב- אם התחושות.

תובנה שמאפשרת לי לקבל את הכאב באהבה.

ולצמוח.

חיבור מוזר בין כאב

לעונג -

שני צדדים של אותו מטבע.

מטבע החִיוּת.

הספר הזה מגלה שהבדס"מ לא המציא את הקשר הזה.

ספר נפלא.