משם, בתום שישה ימים ושבעה לילות, אתה מגיע לזוביידה, עיר לבנה, חשופה כליל לקרני הירח, ולה רחובות מצטנפים סביב עצמם כפקעת.
וכך מספרים על ייסודה:
אנשים בני אומות שונות חלמו אותו חלום עצמו ובחלום ראו אישה רצה לעת לילה בעיר לא ידועה.
היא נראתה מגבה;
ארוכת שיער ועירומה היתה.
חלמו שהם רודפים אחריה להשיגה.
סוב וסוב, איבד כל אחד מהם את עקבותיה.
כשנמוג החלום, יצאו לחפש את העיר הזאת;
מעולם לא מצאוה, אולם מצאו זה את זה והחליטו לבנות עיר כמו זו שבחלום.
בהתוותם את הרחובות, שחזר כל אחד מהם את המסלול אשר בו רדף;
בנקודה שבה איבדו את עקבותיה של הנמלטת, תיכנו את המרווחים ואת החומות באופן שונה מזה שבחלום, כדי שהיא שוב לא תוכל להמלט.
זו היתה העיר זוביידה שבה התנחלו, מחכים שלילה אחד ישוב ויתרחש המעשה.
איש מהם, בשנתו או ביקיצתו, לא שב עוד לעולם לראות את האישה.
רחובותיה של העיר היו הרחובות בהם הלכו לעבודתם יום יום, ללא כל זיקה למרדף שבחלום, אשר בעצם נשכח כבר מזמן.
אנשים אחרים הגיעו מארצות אחרות, כי פקד גם אותם חלום כחלומם.
ובעיר זוביידה מצאו משהו מרחובות החלום, והם הלכו ושינו מקומם של קמרונות וגרמי מדרגות כדי שיידמו יותר למסלול בריחתה של האישה הנרדפת, כך שבמקום בו נעלמה, לא תוותר לה עוד דרך מפלט.
אלה שהתיישבו כאן ראשונים לא הצליחו להבין, עכשיו, מהו שמושך אנשים אלה אל זוביידה, העיר המכוערת הזאת, המלכודת הזאת.
איטאלו קאלווינו, "הערים הסמויות מעין", עמ' 47.
