"אולי זה דומה יותר למה שאמרת קודם, שכולנו סדוקים.
כאילו, כל אחד מתחיל בתור כלי חתום.
ואז קורים כל מיני דברים- אנשים עוזבים אותנו, או לא אוהבים אותנו, או לא מבינים אותנו, או אנחנו לא מבינים אותם, ואנחנו מאבדים ונכשלים ומכאיבים אחד לשני.
והכלי מתחיל להסדק בכל מיני מקומות.
כאילו, כן, ברגע שהכלי מתחיל להסדק, הסוף בלתי נמנע.
ברגע שמתחיל לרדת גשם בתוך אוספרי, אי אפשר לבנות אותו מחדש.
אבל עובר זמן בין הרגע שהסדק מתחיל להפער לבין הרגע שבו אנחנו מתפרקים סופית.
ורק בזמן הזה אנחנו יכולים לראות זה את זה, כי אנחנו רואים מחוץ לעצמנו דרך הסדקים שלנו, ולתוך אחרים דרך הסדקים שלהם.
מתי ראינו זה את זה פנים אל פנים?
רק אחרי שהצצת לתוך הסדקים שלי ואני הצצתי לשלך.
לפני הסתכלנו רק על הרעיונות שהיינו, כמו להסתכל על התריס שלך בלי לראות מאחוריו.
אבל ברגע שהכלי נסדק, האור יכול להכנס.
האור יכול לצאת."
ג'ון גרין. "ערים של נייר". עמ' 313
