כזאת אנוכי

כשהייתי בת 20 התאהבתי באחד.

היו לו עינים ירוקות ועור שחום, הוא היה גבוה ויפה.

הוא היה חובב שירה וידע לנגן על פסנתר,

הוא היה כל מה שאי פעם רציתי בבחור.

כשהיינו יחד, הייתי על גג העולם, כל שניה היתה מתוקה מקודמה-

הייתי מאוהבת קשות.

זה היה יכול להיות מושלם

אילולא העובדה שהוא מעולם לא היה זה שיצר את הקשר.

זוכרת את עצמי מחכה שעות ארוכות ליד הטלפון, אולי הוא יתקשר

אבל זה כמעט אף פעם לא קרה.

לא הבנתי איך זה יכול להיות-

מה, הוא לא מתגעגע אליי?

הוא לא רוצה כל שניה ורגע להיות בחברתי?

(ככה אני הרגשתי כלפיו. כשאתה מאוהב במישהו עד עמקי נשמתך הוא הרי הופך להיות מרכז עולמך)

ואז הבנתי ש"אם אין אהבה בוערת אז אין אהבה אחרת"

ונפרדתי ממנו.

בלב שבור הלכתי לבכות אצל החבר הכי טוב שלי.

הכרנו כבר שנים, הוא היה כמו אח בשבילי

השענתי על הכתף הרחבה שלו את הראש שלי ובכיתי בשקט

"אני אוהבת אותו הרבה יותר ממה שהוא אוהב אותי.. אתה מבין?" לחשתי

הוא שתק

וליטף לי את הראש.

הסתכלתי עליו והעיניים שלו היו הרבה מבינות וקצת עצובות.

"בטח שאני מבין" הוא אמר בשקט. "אני חווה את זה כבר שנים."

ואז פתאום,

הכל היה בסדר.