כזאת אנוכי

היא מונחת על הבטן.
הזרועות שלה מתוחות כמעט עד קצה היכולת, קשורות למיטה.
הרגליים מפושקות וקשורות למוט ביניהן.
נדמה לה שאין לאן לזוז (אחר כך, כשהכאב יופיע היא תגלה שתמיד יש לאן לזוז).

"אני מפחדת" היא לוחשת.

"זה יכאב" הוא אומר.

היא שומעת אותו מתכונן וגם היא מתכוננת, מתכווצת.
והכאב מצמית.

"זה כואב", היא בוכה.

"אני יודע", הוא ממשיך.
וממשיך.


אחר כך היא מתחננת שיפסיק
והוא נענה לה,
ועוד שעות אחר כך, כשתדרוך על כפות הרגליים הפצועות שלה, היא תזכר בכאב הזה
ובעונג
ובהשלמה.
ומתחננת בליבה שימשיך.