כזאת אנוכי

אליס צחקה. "אין טעם לנסות" אמרה. "אי אפשר להאמין
בדברים בלתי אפשריים."
"פשוט אין לך הרבה ניסיון," אמרה המלכה. "כשהייתי בגילך,
התאמנתי בזה חצי שעה כל יום. לפעמים הצלחתי להאמין בשישה
דברים בלתי אפשריים עוד לפני ארוחת הבוקר."

(לואיס קרול, "מבעד למראה")

--------

יש לי פנטזיית שליטה עלייך. רוצה לשמוע?
את שוכבת על גבך, אסור לך לזוז. אני מנשק ומלקק אותך למטה ולך- אסור לזוז
אחר כך, אני חודר אלייך לפה, ואת- לא זזה
אחר כך אני חודר אלייך למטה
ואז אני מרשה לך לזוז
ואת משתחררת בעוצמה ומתפרקת לתוך הגמירה שלי אלייך.

(חושבת בלב: זו לא צריכה להיות בעיה, תקשור אותי וזהו. אבל שותקת)

אנחנו שוכבים במיטה: הוא על הגב ואני לצידו, יד שמאל שלי מונחת על החזה שלו היד השניה איפושהו בין הירך שלו לבטן שלי. חם לי ונעים. אני מרגישה איך אני נופלת לתוך השינה
אבל הקול שלו מעיר אותי.
מה יקרה אם נניח אסור לך עכשיו להזיז בכלל את יד שמאל.
אני בבת אחת מרגישה את יד שמאל שלי המונחת עליו, מודעת למשקלה, לנוכחותה.
הוא מתחיל לטייל לי על הגוף בקצות האצבעות, מלטף, מרפרף.
"זה מדגדג" אני מצחקקת ומתוך הרגל יד שמאל נשלחת אל האצבעות שלו לעצור אותן.
הוא סוטר לי על הישבן, חזק. אמרתי לא לזוז. אני מחזירה את היד למקומה נכלמת, מרוגשת.
הוא ממשיך לרפרף ללטף
מהידיים אל הגב ואל הבטן, ליד הטבור.
הגוף שלי מתפתל, צוחק עדיין, יד ימין המשוחררת תופסת לו את האצבעות. עוצרת הדגדוד המעצבן. הקלה רגעית.
הוא עוצר לשניה. לוקח את יד ימין וממקם אותה על האיבר שלו. "עכשיו גם יד ימין לא זזה" והוא ממשיך.
האצבעות שלו יורדות עכשיו אל בין הרגליים שלי וחזרה אל האגן ואל המותניים. מטיילות בעיגולים קטנים, מטרידות את קצות העצבים שלי
זה מדגדג? הוא שואל.
כן, אני צוחקת.
מצוין, תתגברי... הוא אומר, וממשיך.

פתאום זה נהיה קצת יותר רציני: דגדוג על גבול הכואב. קשה לתאר את ההרגשה.
הגוף שלי מתפתל, מנסה להתחמק
אבל הידיים נשארות במקומן.
"יש לך עשר שניות הפסקה" הוא אומר. את יכולה לזוז.
אני מתמתחת לרגע, מביאה את יד שמאל אל הצוואר שלו ואל הלחי, מלטפת. יד ימין גולשת אל לחי הישבן שלו ואל הגב התחתון, מעסה נקודות כאובות.
אולי זה ישכנע אותו להפסיק עם הדגדוגים המעצבנים.
אבל עשר שניות עוברות מהר.
תחזירי הוא פוקד.
אני מחזירה את הידיים לאותו המקום ושוב הוא מתחיל.
אני כבר לא צוחקת
מתמקדת במאמץ להשאיר את הידיים איפה שהן, לנשום עמוק, להתגבר על הדחף להפסיק אותו.
יש לי רומן עם דגדוגים: הם משעשעים אותי לשניה בדיוק. אחר כך זה נהיה מעצבן. בדרך כלל אני מפסיקה אותו עוד לפני שהוא מתחיל
אבל עכשיו אני נורא רוצה לציית לו או בעצם מוכרחה לציית לו וזה גורם לי כמעט לבכות.
"יש לך עוד עשר שניות הפסקה"
אני נושמת בהקלה
ושוב מתחננת עם הידיים, בלי מילים שנעבור הלאה.
אבל זה לא עוזר לי.
"למקום". פקודה. אני מצייתת
נשימות, התפתלויות, חם לי. האצבעות שלו לא מוותרות. הן מגיעות אל כל המקומות "האסורים"
פתאום הוא מפסיק
הוא משכיב אותי עליו מניח את הידיים שלי מתחת לראש שלו. "זה המקום החדש שלהן" הוא אומר.
אני מרגישה את האיבר שלו חזק וזקוף מתחתיי
ליד שמאל פתאום מאוד דחוף להרגיש אותו... אני שוכחת לרגע
וחוטפת מייד.
"אני לא אגיד שוב!" הוא מזהיר.
אני מרגישה קצת כמו ילדה, נבוכה מאוד מול הדבר החדש הזה אבל גם מרוגשת. הלחי שלי מונחת על הכתף החמימה שלו והעיניים עצומות. קשה לי להישיר אליו מבט פתאום.
הוא מורה לי להרים את הראש
מוצא את הפה שלי, מנשק, נושך את השפתיים.
אני מגורה מאוד והוא מרגיש את זה
זה מגרה אותו גם
הוא חודר אליי חזק ובכוח, הידיים שלו עושות לי שמות בישבן, צובטות, לשות חורצות סימנים אדומים.
הוא גומר בבת אחת
ומרפה.
העיניים שלו עצומות מריגוש ותענוג, הנשימות מהירות.
אני מורידה לאט את הידיים אל המצח שלו, אל הלחיים, מלטפת בעדינות. מנשקת.

"זה כייף להיות הצעצוע שלך" אני לוחשת.