כזאת אנוכי

היא עמדה לפני לבושה בחזייה ובתחתונים בלבד. "נו, מה דעתך?" שאלה בחיוך.

"נפלא", אמרתי.

היה לה גוף מושלם. מלא, שופע חיים, נקי וסקסי.

"כמה נפלא?" ביקשה לדעת. "אם תגיד משהו טוב יותר, אני אעשה לך הכי טוב בעולם."

"ממש כמו בימים הטובים ההם. מחזיר אותי לבית הספר התיכון." דיברתי בכנות.

היא כיווצה את עיניה בסקרנות וחייכה. "זה יוצא דופן, הייתי אומרת."

"אמרתי משהו לא בסדר?"

"בכלל לא," אמרה.

אז ניגשה אלי ועשתה לי דברים שאיש לא עשה לי בשלושים וארבע שנותי. דברים מעודנים אך נועזים, שלא הייתם מעלים על דעתכם. אך מישהו העלה זאת על דעתו.

המתח חמק מגופי ואני עצמתי את עיניי והתמסרתי לזרם התחושות. לא דומה לשום סקס שידעתי אי פעם.

"לא רע, הא?" אמרה, שוב בלחישה.

"לא רע." הסכמתי.

זה הרגיע אותי כמו המוזיקה הטובה ביותר, כיסי מתח נפרקו מישותי, חושי הגשמיים שוגרו אל הלא-נודע.

היתה כאן אינטימיות שקטה, מזיגה של חלל וזמן, צורת תקשורת שלמה בתוך עצמה.  

הרוקי מורקמי, "לרקוד, לרקוד, לרקוד", עמ' 148.