נעים שם, ליד השער.
יש כזו רכות נעימה, חמימה, חלקה, ויש שם ריח נפלא של אשכוליות אדומות..ועוד משהו.
ומותר להביט. וגם להריח מותר.
למלא את האף בריח הנפלא...
ולהצמיד את השפתיים, ולנשק. רק לנשק, בעדינות..
והשפתיים מקבלות רמז, דק, עדין...והלשון חוקרת את השפתיים איך היה ? מה הרגשתן ? מה הטעם ?
אבל ללשון עוד אסור. היא צריכה להתאפק...
("אבל למה, גבירתי ?" שואל המוח, "הרי שנינו רוצים כבר כל כך, אני יודע...")
והריאות נקראות לעזרה, נושפות רוח סערה קטנה של אויר חם, לח, מלטף. ועוד אחת. ועוד נשיפה...
אתה רוצה ? תבקש יפה. ("ומה עשיתי עד עכשיו" נדחף המוח)
ואני מבקש, מתחנן...כל כך רוצה כבר..לטעום, למצוץ, לרגש, לשמוע.
והאישור ניתן !
מתרוצץ כמו ילד במפעל שוקולד. לא יודע מה לטעום קודם...
טובל את לשוני בטעמים, נותן גם לשפתיים להשתתף.
עמוק מלמטה אני מרגיש שרירים נעים, אגן שנענה לקריאתי...
תנו לחגיגה להתחיל.
