לא יודע, איפה הן היו כל החיים שלי, התאנים הטריות.
כלומר, מגיל קטן אהבתי תאנים מיובשות, עוגות עם תאנים, וכאלה. אבל איכשהו, אל התאנים הטריות התוודעתי לא מזמן, לפני חמש שנים בערך.
והתמכרתי. אני חושב שמאז כבר כיסיתי פער תאנים של חיים שלמים.
אז עכשיו אני יושב לי במרפסת המוצלת, לבוש רק בבוקסר מאוורר, נותן לרוח הנעימה ללטף אותי, ואוכל ארוחת בוקר של תאנים.
אני בוחר לי אחת מתוך הצלחת, מנסה לחוש את מתיקותה מתוך המגע, מחפש את מידת הבשלות הנכונה.
מקרב אותה לאף. זאת התאנה הראשונה של הבוקר, ואני רוצה להתענג קודם כל על הריח. מלקק מעט את הקליפה כדי לתת לריח להתפשט טוב יותר. (זה עובד, תנסו.)
הגיע הזמן לביס ראשון. הפרי הרך נבקע בפה, אבל תשומת הלב שלי עוד לא מופנית אל החתיכה שנגסתי. לא, קודם כל הלשון נשלחת ללכוד את טיפות העסיס היקרות, לוודא שאף אחת מהן לא תלך לאיבוד ותנזול על בטני, באין לשון שתלקק אותה משם.
ועכשיו אני מתפנה לשחק בלשוני, ללעוס את החתיכה שבפי תוך שאני מרחיק את שאר התאנה מפניי, מתענג גם על המראה. הפרי האדמדם, הלח, המתוק, זה אחד המראות היפים שמספק לנו הטבע. שני רק ל...
אל הנגיסה השניה, אני כבר ניגש בהרבה פחות סבלנות. מסתער על כולה, מתענג על התחושה של הפה המלא במתיקות, במרקם הרך.
ועכשיו כבר לא אכפת לי אם כמה טיפות נזלו על בטני, על הבוקסר. זה נעים ככה, עם הרוח, שמנפחת אותם, מנפחת אותם כמו מפרש, זורמת סביב התורן.
הי, מה תורן עכשיו ?!?
בסך הכל אכלתי תאנים !
