זה בכלל לא התחיל כמו סשן. אחר כך הבנתי שגבירתי בכלל לא תכננה לסשן אותי באותו יום. לא התחשק לה לעבוד.
אז ישבנו לנו במשרדה, על קפה, שוקולד ופחזניות, ופטפטנו לנו על הא ועל דא. בחוץ ירד גשם, אבל לנו היה חם ונעים. כן, אני זוכר שדיברנו גם על שמיכות פוך וצמר...
ופתאום, בלי לדעת מאיפה זה בא, עולה החיוך הקצת חמוד קצת שטני הזה, שאני מכיר כל כך טוב, ואף פעם אי אפשר לדעת מה יבוא אחריו.
ופתאום אני מוצא עצמי עומד-נשען על כסא, כשפני לקיר, וישבני חשוף. קיין מאולתר נשלף לו מאי שם, והמכות מתחילות לרדת עליו, בקצב מהיר.
את הראשונות, אני עוד מצליח לספוג איכשהו. לא נורא.
אבל אז, כשהעור מתחיל להתחמם ולהאדים, נימי הדם הקטנים מתפוצצים, זה מתחיל לכאוב באמת.
כל מכה נוחתת בדיוק באותו מקום, מעוררת שוב ושוב פס של כויה צורבת. והמכות ניחתות זו לאחר זו, בלי הפוגה, בלי ליטוף מנחם.
אני מוותר על הניסיון להיות גיבור ולסבול בשקט. כן, אני נאנח. גונח. זה כואב, לעזאזל. הכעס הולך ונבנה בי, עם כל מכה. למה היא עושה לי את זה ? היא לא יודעת כמה זה כואב ? בטוח שכן. אז למה ?
המחשבות מתערבבות זו בזו, מקוטעות. כל הצלפה קוטעת את המחשבה שלפניה בכאב חד שמנתק לגמרי את רצף ההיגיון, ומייד אחריה המוח מנסה להיאחז במחשבה אחרת, להעביר את הזמן הארוך כל כך שבהמתנה לכאב הבא.
עד מתי זה יימשך ? סבלתי מספיק ? אני יכול לבקש ממנה שתפסיק ? זה כל כך כואב עכשיו, כמה זה צריך לכאוב לפני שאדע שאני לא יכול יותר ? איך אדע מתי הגבול שלי ?
ומה יקרה אם לא אבקש ? מה זה יעשה לי ? איך ייראה הישבן שלי אחר כך ? אוכל להשתמש בו בכלל ?
לרגע הישבן נרתע קדימה, כאילו מנסה להתרחק ממקור הכאב. "לא, אסור" אני חושב, ומנסה להכריח אותו לנוע שוב לאחור. ממילא זה לא משנה, אז לפחות לא להיראות כבורח.
"למה אני ממשיך בכלל ?" אני שואל את עצמי.
"כי אתה לא רוצה לאכזב" אני עונה. "כי אתה אוהב, וזו המתנה הכי יפה שאתה יכול לתת לגבירתך כרגע. כן, את זה בדיוק היא רוצה. את הכאב הצורב הזה שלך"
ואז זה נפסק. משהו קריר נמרח על ישבני, מקהה את הכאב רק במעט.
בפקודתה אני שולח יד לגעת באזור המוכה. מצפה להרגיש את החום של העור, אבל מופתע לחוש בגושים קשים וכואבים שנוצרו שם, מתחת לעור.
אין ספק שהסימן הזה יישאר שם כמה ימים. גבירתי סימנה אותי, ולמרות הכאב, אני מרגיש סיפוק, יודע שהצלחתי לעמוד בעוד מבחן קטן, לתת לגבירתי משהו שרצתה.
מביט בפניה ומנסה לקרוא שם אישור, קבלה למתנתי. אם יש איזה סיפוק, הוא לא נראה, אבל לי זה לא משנה בכלל. גבירתי ביקשה, ואני נתתי. זה מה שחשוב.
הבוקר קמתי, והצצתי במראה. שתי שושנים פורחות על ישבניי בסגול. מסתובב כך כל הבוקר, עדיין חש את הכאב, אבל בפנים, אני מרגיש את הגאווה שבלהיות מסומן כך, בסתר, מתחת לבגדים.
סגול, הוא האדום החדש.
