שטרות קניין.

ולפעמים זה עדיין קורה. למרות שדיברנו על זה אין ספור פעמים. למרות שחשבתי שקלטתי ולמדתי את הפרק הזה בעל פה.

אני נתקל בבעיה שקשורה בהתנהלות היומיומית של קיום יחסי השליטה, ביחד עם שאר האספקטים של חיי.

ובאופן טבעי, משתלט עליי הדחף הרגיל, לסדר את העניינים בעצמי. לא להכביד על גבירתי בקשיים שלי, אלא לספק מייד פתרון לבעייה. להציג "חבילה מושלמת" ונטולת בעיות.

ולפעמים, אני שוקע כל כך לתוך הנסיון הזה לפתור את הדברים, עד שאני שוכח אפילו את תפקידי הברור ביותר כנשלט - להפוך את חיי גבירתי לנעימים ונוחים ככל שניתן. פשוט להיות איתה. לדבר איתה. להיות זמין.
אבל מגבירתי אי אפשר להסתיר דבר.
היא קוראת אותי טוב כל כך. רואה את הקושי גם במקום שהוא מוסתר.
והיא מבינה. כל כך מבינה.
נותנת לי את הפתרון שנייה  לפני שאני מוכן להודות שבכלל יש בעיה.

עוטפת אותי, נותנת לי את היד, ומצעידה אותי קדימה.
מעודדת אותי להישען עליה, להסיר מראשי את משקל המחשבות, עד שאני מרגיש כמעט מטופש שלא נהגתי כך מלכתחילה. שולטת עלי ועל ההחלטות שלי.

"טמבל", היא קוראת לי.
כן. אני כל כך כזה לפעמים.

טמבל שלא מבין כמה הוא אהוב, כמה דואגים לו ושומרים עליו.

טמבל ששוכח את הדברים שהוא אמור לעשות, ומנסה לעשות את מה שלא.
ואז אני מבין. מרפה, משחרר, ומפקיד את עצמי בידי גבירתי.
ופתאום הכל הופך קל כל כך.
תודה גבירתי האהובה.
שאת מבינה.
שאת אוהבת.

הטמבל מבטיח לעשות הכל כדי לא לשכוח שוב. :-)