לפני 17 שנים. 31 באוקטובר 2007 בשעה 17:13
איך זה שהרגעים בהם מתעורר בי הצורך לכתוב
הם דוקא רגעי שפל אנרגטי?
האם לא מגיע לקהל קוראי החד ספרתי לקרוא גם על רגעי השיא?
לא מביט לאחור בגעגוע
זו האפלה מלפנים שמעיבה עלי
ועם זאת אין מצב לשוב לאחור
נכנסתי למנהרה בידיעה שהצד השני
יהיה אשר יהיה
טוב ורע כאחד
שווה את המסע
הביטחון של אתמול
הוא המלכודת של המחר
רוחות של שינוי באוויר
שינוי מקום
שינוי נוף
שינוי גישה
שינוי עצמי
הנה ההווה נע לאיטו על ציר הזמן
לא עוצר
לא חוזר
לא מאחר
כמו מכונה שהופכת עתיד לעבר
שאיפות להיסטוריה
דמיון ליצירה
הופכת אותי לעצמי כל הזמן
מי שאני היום
הוא מי שבחרתי להיות אתמול
בתוספת שינויים מזעריים
...
כמה טוב לחיות
ולהיות
