לפני 14 שנים. 2 בינואר 2010 בשעה 13:50
בהמשך לדברי אודות האסתטיקה העדינה לעומת האסתטיקה היותר אגרסיבית, אני חושבת שעוד אחת מהסיבות שאני יותר נמשכת לבד, תחרה (גם שחורה אגב, לא לטעות!) ושאר עניינים היא יכולת ההתחפשות שבהם.
אפשר להסתובב בעולם הגדול עם צאוורון בד, קולר קטיפה עם רצועונת קטנה ולחוש את השייכות לעולם הזה, או להרגיש משוייכת למישהי ששמה סביב צאוורי את הקולר.
צמידי בד עדינים מוסרים כשנכנסים לחדר הפרטי וכמעט בלי להרגיש, קושרים אותך בחבלים ואת נתונה לרחמייה ונדיבותה של מי שהצמידה אותך מלכתחילה.
אני יכולה להתהלך בעולם ואף אחד לא יידע דבר מהעולם המקביל בו אני משייטת.
אולי בגלל שכל זה מתרחש ביני ובין עצמי, אני מתארת לעצמי שאף אחד לא יודע ואני מחפשת אחרי אותה אחת שתגיד לי:
"אני רואה את עולמך ואותך"