Quite A Lot Of Running

אמשיך להיות פרובוקטיבית.

אתמול היו מצעדי גאווה. נכחתי בשניים. היה לי כיף בשנייהם ולמרות השמש הקופחת לא נשרפתי ולא התייבשתי, הישג מרשים אם יורשה לי לומר.

כיוון שצעדתי במצעד ה"אלטרנטיבי רדיקלי"(כזו הסתה - http://www.gogay.co.il/content/article.asp?id=9180=url - לא ראיתי הרבה זמן... לפחות חודש...) לא יצא לי לשמוע את הנאומים של הדוברים לפני שהמצעד העירוני המסורתי יצא לדרך. נו שוין.
אולם כאשר הגעתי הבייתה אתמול לאחר כל ההתרחשויות הופתעתי לקרוא את הכתבה הזו - http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1173669.html=url - ב"הארץ" שם ציפי לבני צוטטה:
לבני אמרה כי הגיעה למצעד כי "כדי לומר את מה שמובן מאליו בעיני, ולצערי אינו מובן מאליו בעיני אחרים". היא התייחסה בדבריה לביקורת שנשמעה לאחר שפורסם כי הוא אמורה להשתתף באירוע. "שמעתי גם חששות פוליטיים - כאילו הזהות המינית היא זהות פוליטית, כאילו אין הומואים ולסביות אצל הדתיים ואצל העולים, בכל ציבור של בני אדם".

היא אמרה כי "מאחר שנטיית הגוף והלב איננה נטייה פוליטית, ההגנה על הקהילה אינה שייכת לקבוצה פוליטית מסוימת... זה עניין לבני אדם המכבדים את האדם האחר".

כזו צביעות. זה מקומם ומרוקן מתוכן את המשמעות המקורית של מצעד הגאווה כתהלוכת מחאה. אני יודעת שאני צעירונת, אני בשנות ה-90 הייתי ילדה ובכלל לא הייתי מודעת לעובדה שמיעוטים מיניים נלחמים בדם על החיים שלהם. מצעד הגאווה, יחד עם המשאיות מלאות הבחורים היפים והפרסומות לוודקה, קונדומים וליינים של מסיבות, הוא גם מצעד של עמדה פוליטית.
נראות זה קיום.
כל עוד להט"בים צריכים להסתיר את הקיום שלהם מכיוון שהם דתיים או בגלל שהמשפחה שלהם תוקיע אותם באופן מפורש, הזהות הזו היא תחת התקפה וכן, זה פאקינג פוליטי. כיוון שכל עוד החרות של אדם - גבר, אישה או כל מגדר אחר - מסכנת לו את החיים, זהו קיום פוליטי.

כל עוד הקיום שלי הוא בגדר פרובוקציה אז אני אמשיך לעשות פרובוקציה וזו פוליטיקה של זהויות למקרה ושכחת את זה ראש האופוזיציה גברת לבני.

אמש נפגשתי עם ידיד שלא יצא לי לראות במהלך השבוע. הוצאתי את עצמי מה"ארון" בתור "סאדו-מאזו" והוא ממש הופתע. סיפרתי לו הדוכן שהיה בהפנינג והוא אמר שהוא לא מבין למה זה צריך להיות שם שזה אותו דבר כמו שמישהו יגיד בריש גלי שהוא אוהב מציצות.
אמרתי לו: "כן, זה בדיוק מה שמצעד הגאווה עושה. ידידי, כששני גברים צועדים יד ביד הם אומרים בריש גלי שהם אוהבים למצוץ זה לזה".
הוא ענה: "אבל זה לא ככה בדיוק".

עוד ארוכה הדרך...

אבל כנראה שאין לי ברירה.

נמאס לי מרשעו?ת.

איפה הסדיסטיו?ת החמודות?

חג גאווה שמח.

לפני כשבועיים התלהמתי על ספסל הלימודים.

אנשים אמרו דברים מקוממים ומעליבים ואני קרעתי את הארגומנט לחתיכות. זה הרגיש טוב. הייתי עצבנית, כעסתי, האדמתי והמרצה אף אמר לי שדבריי היו ראויים אבל חבל על הבריאות.

מצחיק אם כי טיפה מתנשא. לא נורא, נסלח לו.

העניין הוא, אני מתעצבנת. יש לי, איך אומרים, temper. אני יכולה להיות כלבה רצינית כי אני לא אוהבת פסיב-אגרסיב, וגם כשאני יותר פסיב מאגרסיב אמרו לי שזה בעצם אגרסיב-אגרסיב.
מבחינתי זה בסדר, שידעו, אני אצעק גם אצעק.

אבל יש משהו שמעלה לי את החמה עוד יותר. וזו השאלה: "למה את עצבנית?"
למה?
אני יכולה להיות חדה מבלי להיות מעוצבנת וזה מרתיע אנשים, איך מישהי נחמדה וחמודה כמוני יכולה לדבר בצורה כזו מגעילה לאנשים.

זה התחיל מזה שאני חסרת סבלנות, זה משהו שאני מודעת אליו, אני חסרת סבלנות כאשר אני רואה, מבינה ומרגישה שמישהו לא שם על הרצונות והרגשות שלי. זה משהו שאני כנראה צריכה לעבוד עליו, אבל זה מעיד על חוסק כבוד מסויים שלא מוצא חן בעיני. בכלל.
אני חסרת סבלנות. אז כאשר אני לחזור על עצמי זה יכול להשמע חד, גם אם זה סתם סגנון טונאלי.
"למה את עצבנית?"
"אני לא"
"את נשמעת ככה"
"ובכל זאת אני לא".

ככה התחיל הטרנד. באותו אחה"צ בטווח של שעה שאלו אותי לפחות חמש פעמים "למה את עצבנית?"
נחשו מה קרה?

כן, רתחתי מזעם.

במיוחד שבטווח השעה הזו דיברנו על נושאים שמעלים את חמתי מסיבות אובייקטיביות לחלוטין.

אחרי שרטנתי לחברה אודות השעה הזו, היא אמרה שזה צבוע כי מי שדיברתי איתה ועצבנה אותי יודעת טוב טוב להתעצבן גם היא.

מה שרואים משם וכל זה.

דוגרי, אני מודעת לזה שיש לי לפעמים בעיות בביטוי רגשות. או שאני שומרת עליהם יותר מדי או שאני מוציאה הכל החוצה.
אני סנטימנטלית למדי, רגישה באופן די יוצא דופן ופוקר פייס אין לי.
אבל גם זה נחשב בתור בעיות ביטוי לפעמים, במיוחד כשאני רוצה לנהל דיון IRL באופן שליו.

אבל שלוות נפש היא לא חלק מנחלת חיי. את זה ידעתי עוד כשהייתי קטנה ודחפתי מישהי שצחקה עלי (בפעם המי יודע כמה) לתוך קיר גבס. כמובן שהילדה בת ה-8 הזו בכתה הרבה יותר ממנה.

אני לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו.

יש ימים שאני שונאת את תל-אביב.

לא את העיר. את הרחוב.

בעודי מחכה לאוטובוס הרגשתי משהו נתקל בי מאחורה, אז זזתי.

ה"משהו" הזה עקב אחרי תנועותיי ונתקל בי שוב, הסתובבתי וזה היה איש עם עגלה מלאה בפחיות. לפי פניו היה ברור שנתקל בי בכוונה.
אמרתי: "אפשר לבקש סליחה"
הוא ענה: "יש לי סליחה במכנסיים" והוא משך במכנסיו במפשעה.

למה?

למרות שזה אירוע קטן.
יומיומי ולא משפיע על החיים כלל וכלל, זה עושה לי נאחס. הרגשתי רע אחרי זה, כי לא עניתי לו בחזרה, סתם בהיתי בו כי הופתעתי לקבל תגובה כזו.

כנראה שהשאלה הגדולה היא למה הופתעתי.