Quite A Lot Of Running

לפני כשבועיים התלהמתי על ספסל הלימודים.

אנשים אמרו דברים מקוממים ומעליבים ואני קרעתי את הארגומנט לחתיכות. זה הרגיש טוב. הייתי עצבנית, כעסתי, האדמתי והמרצה אף אמר לי שדבריי היו ראויים אבל חבל על הבריאות.

מצחיק אם כי טיפה מתנשא. לא נורא, נסלח לו.

העניין הוא, אני מתעצבנת. יש לי, איך אומרים, temper. אני יכולה להיות כלבה רצינית כי אני לא אוהבת פסיב-אגרסיב, וגם כשאני יותר פסיב מאגרסיב אמרו לי שזה בעצם אגרסיב-אגרסיב.
מבחינתי זה בסדר, שידעו, אני אצעק גם אצעק.

אבל יש משהו שמעלה לי את החמה עוד יותר. וזו השאלה: "למה את עצבנית?"
למה?
אני יכולה להיות חדה מבלי להיות מעוצבנת וזה מרתיע אנשים, איך מישהי נחמדה וחמודה כמוני יכולה לדבר בצורה כזו מגעילה לאנשים.

זה התחיל מזה שאני חסרת סבלנות, זה משהו שאני מודעת אליו, אני חסרת סבלנות כאשר אני רואה, מבינה ומרגישה שמישהו לא שם על הרצונות והרגשות שלי. זה משהו שאני כנראה צריכה לעבוד עליו, אבל זה מעיד על חוסק כבוד מסויים שלא מוצא חן בעיני. בכלל.
אני חסרת סבלנות. אז כאשר אני לחזור על עצמי זה יכול להשמע חד, גם אם זה סתם סגנון טונאלי.
"למה את עצבנית?"
"אני לא"
"את נשמעת ככה"
"ובכל זאת אני לא".

ככה התחיל הטרנד. באותו אחה"צ בטווח של שעה שאלו אותי לפחות חמש פעמים "למה את עצבנית?"
נחשו מה קרה?

כן, רתחתי מזעם.

במיוחד שבטווח השעה הזו דיברנו על נושאים שמעלים את חמתי מסיבות אובייקטיביות לחלוטין.

אחרי שרטנתי לחברה אודות השעה הזו, היא אמרה שזה צבוע כי מי שדיברתי איתה ועצבנה אותי יודעת טוב טוב להתעצבן גם היא.

מה שרואים משם וכל זה.

דוגרי, אני מודעת לזה שיש לי לפעמים בעיות בביטוי רגשות. או שאני שומרת עליהם יותר מדי או שאני מוציאה הכל החוצה.
אני סנטימנטלית למדי, רגישה באופן די יוצא דופן ופוקר פייס אין לי.
אבל גם זה נחשב בתור בעיות ביטוי לפעמים, במיוחד כשאני רוצה לנהל דיון IRL באופן שליו.

אבל שלוות נפש היא לא חלק מנחלת חיי. את זה ידעתי עוד כשהייתי קטנה ודחפתי מישהי שצחקה עלי (בפעם המי יודע כמה) לתוך קיר גבס. כמובן שהילדה בת ה-8 הזו בכתה הרבה יותר ממנה.

אני לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו.