אולי זהו איזשהו חסך שהיה לי לאורך השנים ובגלל זה אני רואה בונדאג' בכל מקום, או רוצה לראות בונדאג' בכל מקום.
כשהייתי קטנה - גילאי 5-7 הייתי מבקשת מבני דודים שלי, כאשר שיחקנו את משחקי הפיראט, או האקס-מן או וואטאבר שאני אהיה השבויה ויצטרכו להציל אותי.
אז הם קשרו אותי בכל מיני צורות.
אח"כ הייתי הולכת לחדר שלי וקושרת את הברביות שלי ומשחקת את הפנטזיה שוב ושוב ושוב.
במבט לאחור ועם התעוררות מודעות פמיניסטית, כל הקטע חרה לי מאד.
מאד מאד.
למה שאני ארצה להיות כלואה ושבויה?
למה שאני ארצה שמישהו אחר יציל אותי כשאני יכולה להציל את עצמי?
אני לפעמים תוהה ביני ובין עצמי (ועכשיו כאן אתכם), אם כל הקטע הפאסיבי הזה גרם לי לדחייה מהרעיון עצמו, כיוון ראיתי בזה חולשה ושעתוק של "המצב הנשי" בעולם.
כן, כן, יאללה יאללה, בלה בלה בלה, whatever.
וכעת, לאחר שלושה חודשים שאני רווקה ואני חושבת לעצמי טוב; כבר אין חברה שאני מפחדת לנסות איתה דברים, כי למעשה גם היא פחדה לנסות דברים ובכלל היה פחד מ"לנסות דברים".
אני עדיין, אתם יודעים, חוששת; כי אני חשדנית, פרנואידית, וכל זה.
אולי בגלל כל זה אני רוצה שמישהי תקשור אותי ותגיד לי: "צאי מהג'ננה שלך ותהני קצת מהחיים, בחיאת רבאק".
לפני 14 שנים. 6 בינואר 2010 בשעה 7:33
