יושב אני במקלט כבר יובלות וטילי הרשע מתרסקים סביבי בצרחות קורעות נפש.
דיייייייייייי אני צורח ופורץ החוצה בסערה
והשוטרים רודפים אחרי ואני בורח מהם בפראות . עוקף ארבע כבעים שמונה חיילי פיקוד העורף ותריסר מתנדבי מד"א.
עזבו אותי נמאס לי אני צורח והם מרפים ממני.
עוד פסיכי אחד ממלמלים לעצמם. כאילו עשו את המוטל עליהם.
ואני רץ ורץ ורץ עד שהגעתי לעיר מקלט ששמה אילת.
מלונותיה נאים הם מרווחים והאורחים בם מדושני עונג מכל הטוב שמשפיעים עליהם אנשי המלון.
ואני ההולך בעיר מקלט לא אורח ולא תייר ולא תושב.
מסתובב אני ברחובות עיר ואני פליט .אין איש מכיר אותי ואין אני מכיר איש.
ילנה אהובתי רחוקה ממני נסעה כבר מזמן לניכר וכך נודד אני בינות למלונות והיאוש אופפני .
והנה טיילת ומאות אנשים מסובבים בה בבטחון וללא חשש כאילו לא היו מלחמות בעולם.
וקבוצת תיירים עולצת בפתח מסעדה והייתה ילדה קטנה בלונדינת חמודה עומדת ליד הוריה
ועבר איש לידה והוא מכוער מאד הסתכל האיש על הילדה וזו ניבהלה ממראהו ופרצה בבכי תמרורים ולא ידעו הוריה למה בוכה היא ובחנוני בחשד כי מראי היה כפליט ופליט הוא מביא אך רע.
פליט הוא הכשלון ומי אוהב כשלון?
לפני 19 שנים. יום שלישי, 25 ביולי 2006 בשעה 9:20