אוהבת שירה.

הוא, הבוס שלי, נכנס אלי הביתה ומשליך את מעילו על הספה בסלון. מתוך התיק שעל כתפו הוא שולה דבר מה עטוף בניר, ספר ללא ספק. עבורך, הוא אומר. אני מתרגשת, זו המתנה שאני הכי אוהבת, מעניין מה הוא הביא לי. בפעם האחרונה היה זה ספר של קסנופון, קלאסיקה שמדברת אל סטיית הקריאה שלי. חיש קורעת את העטיפה ומציצה בחוסר אמון בכותרת : דרכים בכימיה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. מה??? מה קורה פה? לאן נעלמה הרומנטיקה, להיכן פרחה האבירות? כימיה? מה השלב הבא, מגזין על מגדלי עכבישים מקרוביוטיים? מדריך-משתמש לטרקטורים של ג'ון דיר?
מה זה, אני שואלת בעודי מנסה להסתיר את האכזבה, והוא עונה ביבושת, זה עבורך. בעוד שבוע אני רוצה שתשלטי בחומר, ואני מתכוון לבחון אותך. כנראה שחוש ההומור שלו נפלא מבינתי, כי אני לא מצליחה לראות את הפואנטה. אני מבקשת הסברים ואז מגלה כי לא בהומור עסקינן. אני רוצה שתדעי קצת כימיה, בהמה פולניה שכמוך, הגיע הזמן לקצת השכלה.
ת'אמת, זה מרגיע אותי. כשהוא מדבר יפה ובאופן קורקטי אני יודעת כי משהו מציק לו. כשהוא בורר את מילותיו, זה עם אנשים להם הוא בז. אבל כשאני נקראת בהמה פולניה או פולניה מטומטמת אני יודעת כי הוא קרוב אלי. כל עוד הוא מבזה את מוצאי המזרח אירופאי, הכל בסדר. גם הוא כמוני רבע פולני, אז מותר לו, כנראה. ממילא הוא לא שואל אותי. אז הפולניה (רק רבע) מתחילה להתחמק. זה נשמע כך.
אני: אני שונאת כימיה.
הוא: זה מה יש.
אני: אולי תוותר לי?
הוא: לא.
אני: אני עמוסה עכשיו. אולי עוד חודשיים?
הוא: עכשיו.
אני: בשביל מה לי כימיה?
הוא: כי ככה החלטתי.

להשתגע ממנו. יותר קל להתווכח עם טרקטור מתוצרת ג'ון דיר, או עם עכביש מקרוביוטי. אז אחרי שהוא הולך אני פותחת את הספר ומתחילה ללמוד כמו משוגעת. חסר לי לפשל בבחינה. בראשי רצים אטומים ויונים, קשרים קו-וולנטיים וכל מיני מנדלייבים. אסון. החומר לא כל כך קשה, אבל יש בו הרבה פרטים, ובינינו, הוא משעמם כמו שמירות ש"ג. נורא. אבל אני לא מתייאשת, אם יש משהו שאני לא מוכנה לו, זה להכשל באתגר שהוא מציב. רק שלא יקרה הגרוע מכל והוא יגיד לי באדיבות ש"הצלחתי באופן נאה". אוי לא. אני רוצה את המאה שלי בצירוף המחמאה "זה לא רע לרוסיה שיכורה". אז הנה, אני והספר,דפדפת ועט, ואני מתחילה לאזן משוואות של תהליכים כימיים. איכס.

הבחינה מגיעה ואני מדקלמת את החומר בהצלחה יתרה. כמה משמח, הצועניה המפגרת הצליחה. אני מאושרת. (מאמר מוסגר: אני לא צועניה. הוא מכנה אותי כך רק כשהוא רוצה להפטר ממני. וגם אז זה לא צועניה. זה ציגויינער, בגרמנית.)
יומיים אחרי הבחינה הוא מגיע לביקור נוסף. ללא ספק, הוא חזר ממטווח, את הריח אני מזהה בקלות. גם את הבליטה מתחת לחולצה, גלוק ארוך עם קומפנסטור, צעצוע מתוק. באמתחתו הוא נושא ספר נוסף, הפעם על תורת הגלים. לא פחות, תורת הגלים. אני מבינה כי זה לא הולך להיות קל. כימיה זה לילדים, פיזיקה היא המגרש בו משחקים הגדולים. הפעם אני הולכת להלחם, אני ממש לא רוצה את זה. הספר עבה באורח חשוד, ומדפדוף של דקתיים אני מגלה פונקציות גל מרושעות, התפשטות לאורכן ולרוחבן של ממברנות, אמפליטודות וסינוסואידים. טוב זה לא יהיה, זה נעים כמו גלידת חצץ וחביב כמו נחש צפע. זה נשמע כך.

אני: אין מצב.
הוא: יש.
אני: בחיים אני לא אלמד את זה. אתה גם לא תבחן אותי.
הוא: את כן. אני כן.
אני: אבל אני לא אבין כלום. אני פולניה מטומטמת.
הוא: את לא. את רק צ'כית מטורפת והונריה מפונקת.
אני: בבקשה.
הוא: לא.
אני: אבל זה לגמרי לא שימושי!
הוא: את שיכורה? גלים זה לא שימושי? מה עם גלים אלקטרו מגנטיים?
אני: נכון, אבל יש כאן גם גלים אחרים. ראיתי גלי קול. אני לא רוצה ללמוד אקוסטיקה.
הוא: חייבת.
אני: אבל למה?
הוא: כי זה שימושי.
אני: אקוסטיקה? אתה מפגר? בשביל מה זה שימושי? נראה אותך מוצא תשובה לזה.

אופס, זו היתה טעות. הוא קם ממושבו באיטיות ולוקח את תיקו, אותו הוא תולה על הכתף. הוא מתקרב אלי ואני תוהה מה יבוא עכשיו, מכה על הראש, מבט נוזף, או נשיקה. בפועל אף אחד מהם. הוא מרים אותי מהריצפה ונכנס איתי אל חדר השינה שלי. אני מתחילה לחייך.
כשאני במיטה הוא מורה לי להתפשט. השאירי את התחתונים, הוא מדגיש בקול שאין עליו עוררין. קינקי, אני אוהבת קינקי. פישוק, הוא מצווה ואני נענית, תוהה מה הולך לקרות כאן. מן התיק נשלפת הקופסה הקטנה המוכרת לי היטב. יש בה אטמי אוזניים, גם לי יש כזו. הוא דוחף את האטמים לאוזניי בעדינות מופלאה, מעביר ליטוף על אפרכסת האוזן ועל כתפי. בשלב הבא הוא פותח את ארוני, שולף משם חולצה ומגלגל אותה לצינור ארוך. היי, אני רוצה לזעוק, השארתי הרבה כסף ב'רזילי', אל תהרוס אותה, אך אני שותקת. הוא מניח את החולצה המגולגלת על פני, מכסה את העיניים ומותיר את האף והפה גלויים. כעת אני מנותקת משמע וממראה, ואני חשה כי הוא מסיט את תחתוני הצידה וחושף את ערוותי, אצבעותיו מפשפשות ומפשקות. משהו נוגע בי שם, קטן כטביעת אצבע, ממש מעל הדגדגן. משהו נוסף נוגע, ממש מתחת. התחתונים מסודרים פעם נוספת, מהדקים בגמישותם את החפצים הקטנים אל מרכז העצבים שלי. מאסטרו, בבקשה, הוא קורא בקול רם דיו שאשמע. אני חשה משהו מוזר, עדין מדי מכדי להגדירו, אך בהחלט קיים. ריכוז, ריכוז, ריכוז, מה יש שם? מין זמזום או רטט, עדין מכל מה שאני מכירה. ידו נחה על חזי, מעבירה אלי חום ותחושת רגיעה. מה יש שם? אני מנועה מלראות או מלשמוע, חשה רק אותו ואת ה.. מה זה לעזאזל? לאחר זמן מה, דקות או שעות, אין לדעת, אני מבחינה במקצב פועם. זהו סאונד, גלי קול, רטט קצבי. בום-בום בום, בום-בום בום. אחת-אחת שתיים, הרטט מרגש ומענג אותי, בעדינות, עדינות רבה מדי. גלי הקול זורמים ומתפשטים אלי, מגרים ברכות בל תתואר, משגעים אותי. אני רוצה להדק את ידי למפשעה, אך הוא אוסר זאת. אני מרגישה את הזמזום הקליל, את המקצב הפועם, ולאט לאט אני מתחילה להיות מודעת לשיר המושמע. הו מאמא, הו פרדי, הו להקת קווין היקרה. בהחלט, עוד אחד נפל חלל. ווי וויל רוק יו, יס, יס, יס.
לאחר זמן מה אני מתחילה לשמוע את המילים, החוויה מדהימה בעוצמתה. האוזניים חסומות ואני שומעת מוזיקה דרך הדגדגן. תמיד אהבתי את קווין, אבל עכשיו אני א-ו-ה-ב-ת אותם. מדהים. השיר חוזר על עצמו ואני מצליחה לספור לפחות ארבע פעמים בהן הוא מנוגן, כנראה שהמספר האמיתי הוא גדול הרבה יותר, עשרים או יותר, אך קשה לי לספור. אני רוצה לגמור, חייבת לגמור. בכל פעם שידיי נעות לכוון מרכז המוזיקה הוא מרחיק אותן, יושב לידי סבלני כסלע, ומאלץ אותי להמשיך להתרכז.
נצח שלם מאוחר יותר אני גומרת ופורצת בבכי משחרר, בלתי מוסבר. עצביי רוטטים ותחושתם כאילו הופשטו מכל מגן ובידוד והם גלויים לאוויר החדר. פטמותיי זקורות למרות שלא חוו מגע, ורגליי רועדות. האטמים נשלפים מאוזניי, החולצה מוסרת, האוזניות הקטנות מוסרות אף הן ואני שוכבת על המיטה בתנוחה עוברית ובוכה מרוב אושר.
אני שולחת יד אל הבוס שיושב על קצה מיטתי ומניחה אותה על רגלו.
את תלמדי תורת הגלים, הוא שואל?
כן, אני ממלמלת חלושות, וינסטון סמית' אוהב את תורת הגלים, וינסטון אוהב את האח הגדול ואת חדר 101.
וינסטון, או אני, היינו הך, אינו מסוגל להבחין בין רגליו ודגדגנו, בין גלי קול לבין להקת קווין. וינסטון -אוהבת-שירה הולכת למטבח, לוקחת את הספר המונח על השולחן, ומתחילה ללמוד.
מרחוק אני שומעת את קולו, מה החלטת?
אני אלמד, אהיה טובה, אהיה צייתנית, כך אני אומרת בלבי אך המילים אינן מוצאות דרכן החוצה.
הוא ניצב מאחוריי ואוסף את שיערי.
בעדינות הוא מכניס לאוזניי את האוזניות של ה- 3 MP, והשירה של להקת קווין פוגעת הפעם בעור התוף שלי, חזקה וצלולה.

דונט סטופ מי נאו, אני אומרת, והמילים מדרדרות אותי לאורגזמה נוספת, טהורה ונקיה וחפה ממגע.