אוהבת שירה.

הקדמה 1.
לפעמים אני חושבת על האות שין. לפעמים היא ימנית כמו שמש, לפעמים שמאלית כמו שומשום. לפעמים היא שורקת ודומה יותר ל- TH אנגלי. המוכר במכולת שליד ביתי אינו מסוגל להגיד צדי, במקומה הוא אומר סמך. הוא מוכר לי בייסים בחסי מחיר וזה מסויין. בהתחלה הייתי מחייכת, כיום אני רגילה. איך כותבים את הצליל של שין שורקנית? אני חושבת שאכתוב ש', זה יעשה את העבודה, או שזה יעש'ה אותה. כששיני החלב שלי נשרו חוויתי את השינוי בצלילן של האותיות השורקות. קשה היה ללשון לעצב אותן כתמול שלשום והן נשמעו בפי זרות, כאילו מישהו אחר מבטא אותן. גם ככה יש בלבול בין שין וסמך בהונגרית. האות S מבוטאת כשין. כדי לבטאה כסמך יש להוסיף לה סימן קטן מעל. כשנשרו לי שיני החלב, חדלתי לדבר הונגרית לכמה חודשים כי התביישתי. העיקר לא להשמע מש'ונה.
גם האות ת עשויה להשמע כמו ש' שורקת כשהיא יוצאת מבין שפתיים חסרות שיניים. זה מש'עש'ע אות'י. כן.

הקדמה 2.
אצלנו בעבודה כולם חייבים לעבור בדיקות רפואיות מקיפות אחת לשנה. טסט לאוטו וטסט לעובד, דין אחד יקרה את שניהם. בכל שאר המחלקות הדו"חות עוברים לרופא, והוא עושה בהם מה שעושה. לא כך במחלקה שלי, אצלנו זה חייב להיות אחרת. הבוס מתעקש לבדוק את הדו"חות בעצמו והוא אינו מסתפק בהמלצת כשירות של הרופא. הוא רוצה לראות את הנתונים הגולמיים.
הבדיקה נערכה לפני כמה חודשים. כשהתוצאות הגיעו נכנסתי למשרדו של הבוס והראיתי לו אותן. הוא קימט את מצחו ועיין בנתונים. חלק מהמדדים נצבעו באדום כי היו מחוץ לטווח הנורמה. אותי זה קצת הדאיג. אותו פחות. הוא התייחס בחיוך לרמת המוגלובין גבוהה (את לא אישה, הוא קרא, יש לך המוגלובין של גבר קרניבור, אבל זה בגלל הריצות שלך), הרגיע את חששותי בנוגע לבילירובין חריג (זו תסמונת ז'ילבר, לדבריו, משהו חסר משמעות) וציקצק בלשונו למראה ערכי הליקוציטים (את תחיי, כנראה, להבא נסי לא להיפצע).
רק הצילום הדנטלי שלי גרם לו לדאגה. מתברר כי שיני הבינה התחתונות שלי כלואות, ומעולם לא התפתחו. לדבריו זה עלול לגרום לגידול יתר של שיני הבינה העליונות. בינה מעולם לא היתה הצד החזק שלך, הוא העיר, זה לא מפליא. לבסוף הוא אמר שאני בריאה כמו סוס בלגי (מה שזה לא אומר) ושאעוף לו מהעיניים. שמחתי. טוב לדעת שאני בריאה, ושאני אחיה, כנראה. רק כמה שעות מאוחר יותר התחלתי לדאוג ממצב השיניים, מה זה אומר ששיני הבינה התחתונות שלי לא בקעו, האם אני חסרת בינה? האם הן יבקעו יום אחד ויציקו לי, או שנגזר דינן להישאר כלואות? חשבתי על כך קצת, התעייפתי ונרדמתי.

הקדמה 3.
באימונים של אומנויות לחימה, כל אומנות לחימה, ננקטים אמצעי בטחון רבים להגנה על שלומם של המתאמנים. הראשון שבהם והחשוב מכל הוא מילת עצירה. די דומה למילת הבטחון הבדסמית, משהו שאמור להגן על המשתמש ברגע בו זה יותר מדי. המילה סטופ מקודשת באימונים, שומעים אותה ומפסיקים מיד. אי אפשר אחרת.
לפני שנים רבות התאמנתי עם הבוס. בזמן האימונים אני לא מכנה אותו בוס, אלא סיפו, מורה. תרגלנו קרב חופשי והחלפנו מהלומות ובעיטות. בשלב מסוים התעייפתי והרגשתי קוצר נשימה. הוא דווקא הגביר את הקצב ומצאתי עצמי בלב סערה של אגרופים ובעיטות. ספגתי וספגתי, הרגשתי כי הזרועות נפגעות ומתנפחות, הצלעות מזועזעות, הפנים אדומות מפגיעות. המשכתי במאמצים. הבעיטה לסרעפת תפסה אותי לא מוכנה וסחטה ממני את כל האוויר. התכופפתי ונאבקתי על נשימתי, האוויר לא הגיע. האגרופים המשיכו לטחון אותי, נוחתים על הכתפיים, המותניים, הגב. הרמתי כף יד ולחשתי סטופ, כפי שסוכם. האגרופים נמשכו, הוא בטח לא שם לב. סטופ, זעקתי, סטופ. סיפו המשיך. זה לא שהוא לא שמע, זה לא מחוסר תשומת לב, הוא פשוט התעלם מבקשתי. הפיתוי לקרוס על הרצפה היה עצום, ליפול ולחדול, לקבל הפוגה. מבט אחד לעיניו הבהיר לי כי גם אם אפול הוא ימשיך בשלו ויבעט בגופי המוטל מטה. הייתי שק חבטות, והייתי חייבת לצאת ממצב זה. הזדקפתי ושיגרתי אגרוף. לא מספיק טוב, מסתבר, כי ספגתי כמה כאלה. ניסיתי בעיטה אך נבלמתי, בלימה, בעיטה נגדית ושני אגרופים. הרגשתי כי אני שוקעת, מאבדת את המיקוד, ראייתי מתערפלת. זה המשיך. חשתי כעס עצום, רחמים עצמיים, אפילו פחד של ממש לשלומי. אך דווקא בנקודה מסויימת השפל דווקא נתן לי כוח. הצלחתי לדחוק את הפחד מהכאב, ולשאוב מהכאב שנותר בי עוצמה מחודשת. עוצמה טהורה, נקיה, קרה וחמה כאחת. ממקום לא מובן בנפש מצאתי כוחות להשיב מלחמה ולהילחם, לא רק להתגונן, להילחם מתוך ידיעה כי אני טובה. אותה מלחמה היתה שונה, לא היה בה את המימד האישי, ללא פחד או אדרנלין, ללא תחושה אישית. הרגשתי כי אני מביטה מבחוץ על שני אנשים נלחמים, רק שבמקרה אחת מהם היא אני.
כשסיפו הפסיק, הוא חיבק אותי ושאל אם הרגשתי את המקום הנקי ההוא. אמרתי שכן. זהו הסאב-ספייס, תת-המרחב של העוצמה החבויה, הוא הסביר, המקום בו כל לוחם צריך להיטהר ממועקת הפחד ולשאוב ממנו כוחות. זהו החלל הפרטי בו נמצאים במנותק מהעולם ומקרבותיו, האזור בו הזמן עומד מלכת ומאפשר לנו להתחבר לדאן-טיין, למרכז העוצמה. רק הכניסה לאותו סאב-ספייס מנטלי מאפשרת לנו לאזור כוחות כשאנו בשפל. לא מדובר על התגברות, הוא הבהיר, התגברות היא תהליך הדרגתי בו אנו לומדים להלחם בקשיים. כאן מדובר על מופע שאינו רציף, רגע את בקרקעית ובמשנהו בפסגה, פנומנה שלא באה להתנגד לשפל אלא לנצלו. זוהי, כך אמר הסיפו, גרסת הקונג-פו של "ממעמקים קראתי יה".
מאז למדתי את תת-המרחב הזה היטב. בקרבות אינספור בהם הוכיתי וספגתי חבטות, בלחימה כנגד הסיכויים, בדימום ובחנק ובסחרחורת. רד,צלול, שקע, השפל רדת, ורק שם תמצא את הסאב-ספייס.
כל לוחם סביר יכול לתת תצוגת לחימה טובה כשהוא במיטבו, רק לוחם גדול יכול להגיע בשבריר שניה אל אותו מקדש-מעט של התעלות.
סיום האימון, כמו תמיד, הוקדש ללימוד תיאורטי. אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, ציטט סיפו את מלכנו האדמוני. מדוע העיניים נישאות דווקא אל ההרים? יש המפרשים כי מחמת גובהם ויש האומרים כי לזה המצוי בקרקעית כל סביבותיו נידמים כהרים. אך אני, אמר סיפו, חושב אחרת. המבט ננעץ בהרים דווקא כי ברור שלא מהם יבוא העזר. דוממים הם ולא יחלצו להושיעך. דווקא הם, הבלתי מסייעים, הם הכתובת הנכונה למבט המצוקה. משם לא יבוא עזרך, והמבט רק ימחיש לך מה נואש מצבך. ההרים יבהירו לך כי הגעת לשפל, ולכן הם אלה שיקרבוך לדאן-טיין, יביאוך ישירות אל הסאב-ספייס.

הקדמה 4.
אני לא יוצאת מספיק, זה ברור. אני צריכה לצאת יותר, להכיר גברים, לחיות. הבעיה היא שקשה למצא מישהו ראוי, כזה שאעריך אותו ויהיה לי טוב בחברתו. נסיונות רבים הניבו דייטים מאכזבים, רגעים בהם כעסתי על עצמי שהתפתיתי לפגישה שנשמעה מפוקפקת מראש. כולם אומרים לי שאני צריכה להתפשר, אולי הם צודקים. מיליארד אמהות פולניות לא יכולות לטעות, והאמינו לי כי אמי מנדנדת כמו מיליארד, לפחות. אז ניסיתי לסנן פחות, וגם אם תחושת הבטן אמרה לי כי אני עושה טעות, אני מחליטה להתעלם ממנה. אם הבחור נשמע טוב על הנייר, אסכים להיפגש, אמרתי לעצמי, מה כבר יכול להיות?
אז פגשתי כמה גברים שלא התלהבתי ממה שידעתי עליהם. האחד אינו קורא, השני אינו ספורטיבי, השלישי שוביניסט. הרביעי אוהב נס-קפה, עד כדי כך הסכמתי להתפשר. לא יצא מזה שום דבר טוב. עם אחד נשארתי מיודדת, עם האחרים לא.
היו גם כאלה שנשמעו טוב על הנייר, אך התגלו כמאכזבים. מרגע שגיליתי את עולם הוירטואליה גברים רבים הפכו לנסיכים של ביטים ופיקסלים. המקלדת נוחה ללחיצה, ובהינף אצבע אתה הופך להיות מי שהיית רוצה להיות. כולם גבוהים, חטובים, נאים, אתלטים. כל אחד הוא מדען טילים חובב-שירה שעוזר בשעותיו הפנויות לקשישים ולנכים, כל צפרדע הוא נסיך. התאכזבתי לא מעט עד שהבנתי כי עלי לערוך סינון קפדני. אם האיש אינו מוצא חן בעיני בוירטואליה, אין סיכוי שנתחבר במציאות. כל פגם זעיר שמתגלה על המסך, יתממש לערימת חסרונות אדירה כשניפגש פנים אל פנים.

אחת הפניות שקיבלתי בכלוב נשמעה טובה. הבחור הוא רופא שיניים, לדבריו, נאה מאד וחובב-קריאה.
הוא גם התנסח בנימוס. נשמע טוב, נכון? הבעיה היתה שתחושת הבטן שלי זעקה כי אסור לי ללכת לפגישה איתו. הוא לחץ ורצה וביקש, וכמו מטומטמת הסכמתי. למה? כי אמא אמרה שאני צריכה להכיר רופא או אינג'יניר, כי הרגשתי בודדה, כי התקווה הרומנטית שבי חזקה משביבי הרציונליות שלי, כי... כי אני דבילית. דיברתי עם הבחור. נשמע נחמד, אפילו גר באזור שלי. הבהרתי כי אני לא סאבית והוא אמר כי זה בסדר גמור עבורו, הוא לא מחפש סאבית, הוא מחפש בן-אדם. הרגשתי מוחמאת: הוא מוכן עבורי להתגמש בנוגע להעדפתו המינית, בגלל שאני כזו מקסימה ומיוחדת. למרות שאני מעדיפה פגישות במקום שקט מאד, קרי הבית שלי, קבענו בבית קפה, ליתר בטחון. אמרתי לעצמי כי יש גבול לכמה שפגישה יכולה להתפנצ'ר במקום ציבורי, הרי הוא לא ינסה לאנוס אותי שם, נכון?


הסיפור.
נפגשנו בבית קפה ודיברנו. קשה לי לשים את האצבע על הסיבות שבגינן הוא לא נראה לי מושך. למעשה, לא מדובר במשיכה או אי-משיכה, כל חושיי זעקו כי האיש פסיכופט, אחד שלא יהסס להזיק לזולת. למרות זאת ניסיתי להנעים את זמני ואת זמנו, להיות שנונה ומקסימה, לצחוק כשהוא מתבדח ולהעמיד פנים מתעניינות כשהוא מדבר. הרגשתי צדיקה, ככלות הכל הייתי נחמדה אליו כדי לא לפגוע בו. שעה ורבע ישבתי מולו ולבסוף אמרתי כי אני צריכה ללכת. הוא ציוה עלי להמשיך לשבת! פערתי עיניים בתדהמה. מה, כאילו, מה אמרת. אל תעזי לקום, הוא אמר בחוצפה תהומית. למען הדיוק הוא אמר תעיזי, לא תעזי. אם הייתי יודעת את זה מראש לא הייתי באה, אני אלרגית לאומרי להעיז במקום להעז. אך בכל מקרה, הבהרתי לו כי אני לא מקבלת פקודות מאף אחד, קל וחומר ממנו. הוא נעץ בי מבט לא נעים כשקמתי ממקומי ואמר כי הוא ילווה אותי למכוניתי. ניסיתי להניאו מכך שכן חברתו לא נעמה לי, אך הוא התעקש. צעדנו במגרש החניה הצפוף כשהוא הולך קרוב אלי, קרוב מדי. לפתע הוא אחז בזרועי וצבט בחוזקה את השריר התלת-ראשי. מן הסתם הפלטתי צעקה, זה כאב. אמרתי לו שזה כאב. הייתי בטוחה כי אשמע התנצלות, מן הסתם הוא איבד שווי משקלו ונאחז בי כדי להתייצב, משהו כזה. חשבתי כי יהיה לו לא נעים. אז חשבתי. פרצופו לבש מבע לא נעים והוא לא אמר דבר. בכל אחד אחר הייתי נוזפת, אך מבחינתי הוא תויג כשייך להיסטוריה שלי, כך שלא ראיתי בכך טעם. המשכתי ללכת, אך אחרי צעדים מספר הוא אחז בזרועי השניה, משך אותי אליו וצבט שנית. אמא אמנם רוצה שאתחתן (הקדמה 4) אך יש גבול לכל תעלול. יכולתי לעשות מה שכל בחורה נורמלית היתה עושה, לברוח משם, להימלט לאוטו, ולאחר ההתאוששות להרגיש רע עם עצמי, לדעת שאני קורבן קטן ועלוב. יכולתי, נכון, אז מה? זה אומר שאני חייבת? כשהוא נע פעם נוספת המנגנון העתיק נכנס לפעולה. כל הקטע שאתאר כרגע נמשך להערכתי שניה וחצי, שנייתיים גג.
נכנסתי לסאב-ספייס (הקדמה 3) בשבריר רגע. האויר סביבי קפא, הוקפתי בבועה קשיחה וצוננת, כל הקולות ברקע נאלמו ונעלמו. ראיתי בדמיון את סיפו מרצה לי את אחת מהרצאותיו המופרכות אודות החשיבות של אסתטיקה בלחימה. 'כשיש לך כמה אפשרויות' הוא אמר, 'בחרי את זו היפה יותר'. מהו היופי, ראיתי עצמי שואלת, וסיפו ענה 'יופי הוא משב הרוח על עלי הזית. יופי הוא תנועה עגולה ורציפה. יופי הוא חוסר מאמץ, יופי הוא הומור'. הומור, כן, זה הפתרון. אסור לי להיכנס לקרב מתוך רצון לנקמה או מתוך פחד. עלי לשאוף לאיכות, ליופי הגלום בתנועה, להומור שבה. ביני לבין המטרה היה מרחק של חצי מטר בלבד, ועומדים היינו בין שתי מכוניות חונות, מטר בלבד מפריד ביניהן. נסוגתי ברגל ימין את מלוא המרחק שהמכונית שבגבי הותירה לי, ובשמאל נעתי מהר בצעד רחב החוצה. ידיו החלו להתרומם לעברי ולסגור את המרחק לכוון צווארי. מתוך הסאב-ספייס ראיתי את גופו כלא קיים, ביטלתי במחשבתי את ממשותו. 'היי את הכוריאוגרפית של קרבותייך' הדהד הקול בראשי, 'לעיתים ניצחון נמדד ביכולת תכנון של התנועה במרחב'. בידי הימנית הסטתי את שתי ידיו בתנועה מעגלית, מהפנים אל החוץ כמגב של מכונית. בשמאלית כיוונתי אגרוף אל צלעותיו, לא מספיק חזק. לא היתה לי כוונה לראות אם כואב לו, אין לכך פנאי, הקריטריון הוא ווקאלי: קול עמום של תוף או קול פיצוח. הסאונד לא הגיע אלי, אך לא חשתי כל שבירה. החזרתי את צד שמאל שלי למיקומו הקודם, התכווצתי לעמידה קומפקטית ושלחתי שני אגרופים לסרעפתו. מיד לאחר מכן הדהד הסיפו בראשי 'בינה לא היתה הצד החזק שלך... שיניים... את תחיי כנראה'. (הקדמה 2, למי ששכח) שילבתי אצבעות על עורפו של יריבי, סובבתי את שנינו בתשעים מעלות כדי לקבל מרחב מאחוריי, משכתי את ראשו למטה ובו זמנית הרמתי ברך לפרצופו. את צליל השבירה שמעתי היטב. סטופ, יצאתי מהסאב ספייס, שתי שניות דחוסות.
התרחקתי שני צעדים לאחור כי לעולם אין לדעת האם הצד השני באמת מנוטרל ומוטב רחוק מקרוב.
הוא התרומם לאט לאט, כמו בהילוך איטי בסרט. פרצופו היה מלא בדם, אף פגוע ושן קדמית אחת חסרה.
מבטו היה מעוות מכאב ומהול בתערובת של פחד וזעם. הוא קירב את ידו לפיו, נגע באיזור והתבונן בכף היד המגואלת בדם.
" ת'ראי מה עש'ית לי, ש'רמוט'ה ", כך הוא צעק בדמעות, " ש'ברת לי ש'יניים ".
אותות הסאב ספייס עוד ניכרו בי, חשבתי בצלילות מדהימה. נזכרתי באות שין, נזכרתי באותיות שורקות כאמור בהקדמה 1, ונזכרתי באמירות הסיפו על הומור. כן, הומור.
"מה אתה מתבכיין", אמרתי לאיש המדמם, "זה כולה שן בינה".
" ז'ה ש'ן חות'כת', חת'יכת' מט'ומט'מת' " הוא זעק.
אבל, עניתי בחיוך, אולי עכשיו תהיה לך בינה, ש'מוק ש'כמוך!!
הסתובבתי משם והלכתי לאוטו, מתאפקת לא לפרוץ בצחוק. אותיות שורקות תמיד עושות לי את זה....

הערות:
1. לא כולם כאלה. יש נחמדים.
2. לא הייתי צריכה לחכות לצביטה השניה. אני נחמדה מדי.
3. יש לי שני סימנים כחולים, כוס אמא שלו.
4. תרסיס "קליה". השריה קצרה, כביסה, וכתם הדם נעלם.
5. אמא, אם את קוראת זאת דעי לך שבאמת ניסיתי להתחתן עם רופא. מה את שואלת? מה? המילה הזאת בדסמ ? אין לי מושג. בטח היתה לי שגיאת הקלדה.
6. מה שאלת? באיזה אתר הכרתי אותו? "פורום לספרות בת ימינו", ככה קוראים לו, והכתיבה שם בעברית, כולם יהודים טובים, אל תדאגי.
7. לא, אמא, אני לא אתן לו הזדמנות שניה. כן, אני יודעת שככה לא אמצא חתן.
8. את תמיד צודקת, אמא.
9. מה זאת אומרת אם שכבתי עם סיפו? אמא, אני בתולה!