אוהבת שירה.

מחשבות נוגות מזדחלות אל ישותי, כצלופחים אל גווית סוס שהושלכה למים.
עולות כאדים מביצה רעילה, ריחם מבאיש כגופרית.
מאיימות להכחיד את שימחתי, לאבד את שלוותי.
לכו לכן, משביתות כל משוש, לכו ורוצו על הרי בתר, עד שינוסו הצללים.
בל יהיה חלקכן עימי, בנותיו של הדס, ילודות השאול, בל ייחד כבודי עימכן.

אני קוראת בית משיר אהוב ומצטנפת בעצמי, דמומה ונכאה:

Wenn nun die Pfeife angezündet,
So sieht man, wie im Augenblick
Der Rauch in freier Luft verschwindet,
Nichts als die Asche bleibt zurück.
So wird des Menschen Ruhm verzehrt
Und dessen Leib in Staub verkehrt

ובעלות שחרו של עצבוני, זורח כשמש בצהריים, אאסוף את שבריי אט-אט וביד רוטטת אערמם יחדיו.
גם אם לא תפציע תוחלתי עם בוקרו של תבל, אדביק את רסיסי שפיותי בטין המצולות ואעזור עוז לקומם הריסותיי. צרי לי יבוא מגילעד ורפואה טובה ממרחקים, עזר לליבי ההומה.
ברוך המחייה נשמה בקירבי, ברוך המקים נופלים. ברוכה ביתו, זו התיקווה, שזרעיה שקטו עד שהנצה בשעת הדווי. ברוך שעשני, כרצוני.
[