אוהבת שירה.

נפלא בעיניי למצא בבלוגוספירה גדלות רוח של ממש.
נפלא ונדיר.
במרחב הוירטואלי הזה תכונות יפות כמו נדיבות ועזרה וחסד מסתירות לפעמים מניעים נסתרים.
ברור לי כי לא כל מי שכותב לי מילת עידוד, אכן מעוניין לעודד בלבד.
ברור כי לא כל מי שמחמיא על הכתיבה, חושב על התמזגות ספרותית.
מניעים זרים קיימים, והדבר לגיטימי.
ומשום כך כל תקשורת מכילה גרעין של חשדנות, רסיסי חוסר אמון.

אתמול קיבלתי מכתב שריגש אותי. אכתוב קלישאה: עד דמעות. קלישאה אמיתית.
מישהי הציעה לי הצעה שחיממה לי את הלב, וגרמה לי לדמוע משימחה.
ההצעה ניתנה ברוחב לב, באדיבות, מתוך אלטרואיזם טהור. חסד של ממש.
המניע אינו מיני: אין לה כל עניין ב"שדיים הבלונדינים שלי".
זהו חסד מהסוג הבסיסי והיפה שכבר שכחנו, ושהיא זוכרת.
חסד כלפי הזר, כלפי הבודד וכלפי המתייסר.
התורה ציוותה כי נזכור את הזרים הגרים בקרבנו "כי גר הייתי בארץ נוכריה", ודומה כי שכחנו זאת.
אתמול קיבלתי תזכורת כי החסד לא נעלם, הוא רק מצטנע ומצמצם את שולי גלימותיו, אך הוא כאן.
גם אם רובנו שכחנו מהו חסד, יש מעטים שהמושג חי בקירבם, ברור ומוחשי כצהרים.

בבתי ספר דתיים התלמידות מקבלות ציון על "חסדים".
אולי צריך היה להרחיב יוזמה מבורכת זו גם למערכת שאינה אמונית, כלומא אל רובנו.

אלייך, זרה רחבת לב, ל"ו של ממש, אני שולחת תודה.