יום העצמאות עבר עלי משונה. הוא הגיע מיד אחרי יום הולדתי שהיה עגמומי, וטען אותי בהרבה אנרגיות לעשות. לא כל כך משנה מה לעשות, העיקר שזה יהיה גדול וסוער וצבעוני ומרגש.
החלטתי שזה לא יכול להיות השילוב הקטלני של שירים עצובים, מוסיקה מלנכולית, בקבוק סטוליצ'ניה ואני. חייב להיות משהו אחר.
את המכון הקרוב איתרתי כבר ביומי השני כאן. עשיתי לי מנוי. לא זול אבל שווה. הם מתהדרים במליון אומנויות לחימה או משהו כזה, אבל בפועל שמים דגש על קראטה (קיוקושין ושוטו-קאן) ועל תאי-קוואן-דו. היתרון הגדול שלהם מבחינתי היה שהם עוד לא הספיקו להכיר אותי, שהם לא יודעים שאני ישראלית, ושהם זמינים.
את הסעיף השלישי אין צורך להסביר. הסעיף הראשון הוא יתרון בגלל שאחרי שמכירים אותי לא כל כך רוצים לעלות מולי לזירה. הסעיף השני בא ממניעים לאומיים. אם הולכים לכעוס עלי ולהגיד שאני נבזית, אז עדיף שלא יקשרו אותי למדינה. פ' היא כלבה מרושעת זהו היגד שאני מוכנה לקבל, מילים רעות על מדינת ישראל זה כבר טאבו.
עליתי לקרב מול בחורה, כן, בחורה. בהתחלה אף גבר לא היה זמין. אז מבחינתי החימום היה מול מישהי, והייתי עדינה איתה. אחר כך מצאתי את הגברבר הפטרוני שהסכים לעלות איתי לקרב עם כפפות ומגיני ראש. נו, טוב. בחור צעיר, שרירי וגבוה מאד. היה קשה להגיע אליו בגלל אורך זרועותיו. ממילא ידעתי כי אתקשה להשיג נוק-אאוט בכפפות. אז הלכתי על פלאן-בי, תוכנית ב' בלשון הגויים. דפקתי לו את הברך. בעיטה אחת ישירה חזקה ולאחריה הוא התחיל להעמיס משקל על הרגל השניה. ואז,כשהמבנה כולו רופף, נכנסתי בו מצידה הפנימי של הברך. הוא קרס בשניה.
הלאה. בחור נמוך ורזה, קופצני, סטודנט זר. על פרצופו כתוב שהוא איש מואי-תאי. את אלה לא מורידים בקלות, הם מורגלים לספוג. היינו בכפפות פתוחות ודקות, מה שמאפשר להכות יפה. הוא נע יפה, וניכר היה כי יש לו נסיון רב ובעברו למד אצל מורים טובים. הצגתי חזות של מואי-תאי, מה שקל מאד עבורי, אך בראש חשבתי קונג-פו. שמרתי הגנה חזקה ברגליים והותרתי פירצה בזרועות. הוא בלע את הפתיון ונכנס באגרוף צידי. התלבשתי לו על היד, משכתי, הסטתי לכוון הנגדי, נעתי אחורה והצידה בו זמנית, נעלתי לו את המרפק וכשהוא ניסה להשתחרר בעטתי לו במפשעה והמשכתי עם מרפק לפנים. הוא צנח, קם, חייך ו... צנח שנית. חמוד אמיתי.
הבחור הבא היה גדול וגבוה, אך בכושר לקוי. התשתי אותו בבריחות ובהטעיות. השתמשתי בהרבה התקפות מדומות,רק כדי להרגיש את העייפות משתלטת עליו. אחרי שלוש דקות הוא היה איטי וניסה להכנס במכות ארוכות שיסיימו את העניין במהירות. חמקתי מבעיטה לאה שלו, בעטתי אחת קצרה אל השוק,וכשהוא נסוג,מעט מאוחר מדי, הרמתי בעיטה ישירה לסרעפתו. קראטיסטים קוראים לזה מאי-גרי, ככה זה אצל כוסיות. הבחור צנח, נוק-אאוט שלישי.
אחר כך היה קשה למצא פרטנר. הרביעי היה קראטיסט, דאן 1 בשוטוקאן, ואת דעתי על קראטה כבר הבעתי. למרות זאת הוא היה בסדר. השאיר עלי הרבה מכות יבשות וכואבות. איכשהו לא הצלחתי להכנס בו יפה, למרות שחשבתי שאני טובה ממנו בהרבה. הוא היה טוב מאד מהבחינה הטכנית, אך נטול השראה. הרבצנו הדדית זמן ממושך. בשלב כלשהו קלטתי מישהו שעמד עם הסלולרי שלו והסריט אותנו. מגניב.
זה נתן לי הרבה מרץ והעליתי הילוך. יוקו-גרי שלי שהוא עצר ברישול הביא לו אצבע שבורה. הוא סימן שהוא נפגע, אך שכח לאמר את מילת העצירה עליה סיכמנו. בעיה שלו. איגרפתי אותו לפנים מטווח קצר. בומס, נוק אאוט רביעי.
אחרי זה אחד המנהלים במקום ביקש לדבר איתי. הוא רצה להוציא אותי החוצה למרות שיש לי מנוי. אמרתי לו שאשמח לצאת אם הוא יעלה מולי. ללא ספק זו היתה טעות מצידו להסכים. הוא החליף לבגדי אימון, עשה את הדאווין ההכרחי, והתחלנו. אם לא הייתי עייפה הוא היה יורד ברגע. מאחר וכבר הייתי איטית וחבולה הוא החזיק מעמד זמן מה ואפילו הצליח לחדור את ההגנה שלי כמה פעמים. בסוף הפתעתי אותו בתרגיל מלוכלך ויפה. מבלי להכנס לפרטים, הפינאלה היא הוריקן לפרצוף, אותו אגרוף משונה שניתן עם גב כף היד. אחד איש דומע, אחד אף שבור, אחד אלוהינו שבשמיים ובארץ.
הייתי חמודה ועזרתי לו להתאושש, הבאתי לו מים קרים ממיתקן השתיה והבעתי התעניינות במצבו. שעתיים אחר כך כבר קיבלתי הצעה למישרה חלקית מאד כמאמנת. מגניב, אולי אלך על זה.
אבל הכי חמוד היה הקטע הציוני. ממש ביציאה ניגש אלי מישהו, זה שצילם, ושאל בקול מעריץ היכן למדתי להילחם כך. הוא היה מספיק חד ראיה בכדי להבחין ברקע שלי במואי-תאי ובמעט ווינג-צ'ון. עשיתי פרצוף תמים ואמרתי לו שכמעט אין לי שום רקע באומנויות לחימה. הוא הירשה לעצמו להראות את חוסר אמונו. ואז הוספתי כי ביקרתי בישראל ושהיתי בה חודשיים ושם,אצל הישראלים הקשוחים,זה בקושי נחשב לתצוגת לחימה. "ילדים בני עשר בהתנחלויות נלחמים טוב ממני", כך אמרתי ויצאתי משם בחיוך מתוק.
איזו דרך לחגוג את יום העצמאות, לתפארת מדינת ישראל.
לפני 14 שנים. 23 באפריל 2010 בשעה 4:31
