אוהבת שירה.

הסיפור
-תזכורת: האירוע המדובר התרחש בעבר. כיום אני לא עושה כאלה דברים -


אני ונומי יושבים אצלי בבית ומדברים. אני אומרת משהו על מבנים צורניים בשפה האנגלית ונומי מבטל את דבריי בגסות. אני מתווכחת איתו, אך הוא מסביר כי הוא צודק עקב – שימו לב – נדירותה של האות O באנגלית. איזה שטויות, אני מתפרצת, זוהי האות הרביעית הכי שכיחה. אני יודעת שאני צודקת, ויודעת שנומי יודע זאת אף הוא. הוא מסרב לקבל את דעתי ואני מציעה לו שנכנס לגוגל ונברר את הסוגיה. הוא מציע משהו אחר.
הוא יבחר ספר מהספריה שלי, כזה שכתוב באנגלית ויש בו לפחות מאתיים עמודים. אני אנקוב במספרו של עמוד בו אני בוחרת, והוא יגיב בניחוש מספר שורה באותו עמוד. לדבריו, הוא מתחייב כי באותה שורה האות O לא תופיע אף פעם.
אני מתחילה להריץ חישובים בראש. O היא נפוצה מאד, עד כדי 7.5% מהאותיות בשפה. זה אומר כי הסיכוי שאות לא תהיה O הוא 92.5%. אם בשורה יש כשישים אותיות לערך, הרי שהסיכוי שלא תהיה שם אף O הוא 0.925 בחזקת 60. אני מנסה להעריך זאת מהר, לפני שנומי ישים לב לשהות הזו. בהערכה גסה מדובר במאית, רק אחד למאה. כלומר רק אחת מתוך מאה שורות מלאות לא תכיל ולו גם O אחת. זה מוצא חן בעיניי.
ומה יקרה, אני מקשה, אם בכל השורות באותו עמוד יש O ? מה אז תעשה?
נומי מהרהר ומציע כי במקרה כזה הוא ינקוב כניחוש במספר העמוד ומספר השורה הקרובים ביותר שאינם מכילים O. מקובל עלייך, הוא שואל, אני בטוח שאצליח. האם יש כאן מלכוד? אולי הוא ישתמש בתוכנה ממוחשבת, אולי במאגר מידע כלשהו? אני משתפת אותו בחששותיי והוא עונה כי הוא לא ישתמש בשום כלי או אביזר וכי תשובתו תנתן לכל היותר רבע דקה לאחר שאציג את מספר העמוד.
אני חושבת. אין לו סיכוי. אחד למאה זה סיכוי ממש לרעתו, אבל אני לא מסתפקת בכך. אני מציעה כי נחזור על כך שלוש פעמים. הוא יהיה המנצח רק אם יצליח בשלושתן, הוא יפסיד אם יכשל ולו גם פעם אחת. בליבי ברור לי כי הוא לא יסכים. כעת ההסתברות ממש לרעתו, מאית בחזקת שלוש, זה יוצא אחד למליון.
אף אחד לא מנצח בהתערבות כשסיכויו הם אחד למליון, וזו ההזדמנות שלי לגרור אותו להתערבות, לאלץ אותו לעשות משהו משעשע, כלומר שישעשע אותי. אני מציעה התערבות בסגנון קשוח: אם הוא יצליח אני אעשה כל מה שידרוש ממני, אם הוא יפסיד הוא יעשה ככל שאדרוש ממנו. נומי לוחץ את ידי, ושולף מהספריה את The fountainhead של איין ראנד.
אני מתרגשת כי הפעם אלת המזל מחייכת אלי בפה מלא שיניים. אני חושבת מה יהיה העונש שאשית על נומי לכשאזכה. אני מתלבטת בין לאלצו לרוץ מסביב לקניון שבעת הכוכבים כשהוא לבוש טוטון בלבד, לבין להורות לו לשכור לי מכונית ספורט מהודרת למשך חודש. או אולי, אני מהרהרת, אגרור אותו לחופשה בצפון איטליה, על חשבונו. אני מפליגה במחשבות כשאני שמה לב לחיוכו הממתין לי.
אני מתחילה. 355, אני מצהירה. הוא מקמט מצחו ועונה 6. דפדוף, בדיקה, כן... הוא צדק. אין שם O.
107 אני ממשיכה. נומי חושב ועונה כי אין בו שורה ללא O וכי המקום הקרוב הוא 109 שורה 1. הבדיקה אורכת כמה דקות, אך הוא צדק. אין ב- 107 ואף לא ב- 108 ולו גם שורה אחת נטולת O.
נסיון אחרון, עכשיו אני כבר לא חשה בטוחה. 405, אני ממלמלת בקול רועד. הא, מתפשט חיוך על פרצופו, שורה 9 או 22, בשתיהן אין O.
שתיקה. הוא רק מחייך ואני הוגה במסכת הייסורים שאני עתידה לעבור. מה הוא ימציא עבורי?
אם חשבתי על משהו נורא, צדקתי.
נומי החליט לשתף אותי ב"בדיחה פרקטית", כך הוא קורא למתיחות. הוא מתכנן לשלוף שפן מהכובע, ונחשו מי אמורה להיות השפן, או השפנפנה, אם לדייק.

הוא אומר לי להגיע לדירה של א' ביום חמישי אחר הצהריים. אני שואלת מה מתוכנן, אך הוא מסרב לענות. הוא רק מספק לי את הפרטים הבאים:
לבוש – חזיה ותחתונים שחורים.

מלחיץ.

יום חמישי מגיע ואני מתייצבת בדירתו של א'. נומי פותח לי את הדלת בחיוך מבשר רעות. א' נמצא בארצות הברית ונומי משגיח לו על דירתו המטופחת. הוא מסביר לי את תוכניתו ואני נשבעת לעצמי כי מהיום והלאה לעולם-לעולם לא אתערב איתו. מניאק.
התוכנית פשוטה: בחדר השינה הותקנו שתי מצלמת וידאו. אני נשארת בבגדיי התחתונים ונקשרת למיטה, ידיים ורגליים מפושקות. נומי מחדיר לפי כדור גומי שאליו מחוברת ידית (מאוחר יותר הוא יגיד לי שהוא קנה אותו בחנות חיות מחמד), על תקן של גאג מאולתר. על השידה שליד המיטה כוס ובה מעט מים. לא נוח לי ואני מתה להשתחרר, אך מילה היא מילה. נומי פושט את בגדיו, מוציא מתיקו חלוק ונעלי בית ונכנס לתוכם.
נומי יוצא מהחדר ואני נשארת לחכות.
צלצול בדלת הכניסה קוטע את מחשבותיי. הרגע הגיע.
מתברר כי נומי פירסם מודעה באתר אינטרנט ובו הוא הציע את הדירה להשכרה, וכעת מגיע בחור צעיר לראות את הדירה. נומי מקבל את פניו, מראה לו את הסלון והמטבח ומזמין אותו לשוטט בשאר החדרים. כל הדלתות סגורות אך אינן נעולות.
הדלת נפתחת והבחור נכנס. תוך שניה הוא קופא על מקומו ובוהה בי בתדהמה מוחלטת. מזל שאני לא יכולה לחייך, תודות לגאג, אחרת הייתי הורסת הכל.
אני מתחילה לנהום ולעוות את פניי, ולנסות לרמוז לו להוציא לי את הגאג. הוא ממש מהסס. לא ברור למה. אני חושבת על המצלמות שמנציחות את תדהמתו וכמעט שמחה שנבחרתי לתפקיד. אחרי כמה שניות הוא מקרב אצבע לשפתיו ומסמן לי להיות בשקט. חולפת עוד רבע דקה שבמהלכה הוא מביט כל שניה לדלת, אולי מחשש שנומי יגיע, ואז הוא ניגש אלי ומוציא את הגאג. הוא שואל בלחישה אם אני בסדר. אני עונה, אף אני בלחישה כי אני רוצה מים. הוא מקרב את הכוס אל פי, מרים את ראשי לזווית נוחה ונותן לי ללגום. אני שותה, מודה לו ומבקשת שיחזיר את הגאג לפי. המבט הטיפשי שלו עושה לי את היום. הוא מתקשה להזיז את עצמו, ואז אני מוסיפה את משפט המחץ: אבל אל תספר לו שאני כאן. הוא מהנהן מיידית, אך הבעתו מראה שאין לו מושג מה קורה מסביבו ולמרות זאת הוא מנסה לשדר שהוא בשליטה.
מקסים. הוא מחזיר את הגאג בעדינות, יוצא מהחדר וסוגר את הדלת.

באותו יום עברתי את החוויה עם עוד לקוח פוטנציאלי, וגם עם זוג שבא לראות את הדירה.
את התגובות אשמור איתי לנצח, וכאמור, המצלמות תיעדו הכל.
והכי חשוב, את הלקח שלי למדתי: עם נומי אני לא אתערב אף פעם. לעולם לא. מה פתאום, השתגעתי? אלא אם כן יהיה לי סיכוי ממש טוב...