אוהבת שירה.

שיגרת אימוני הקונג-פו שלי כוללת מחזוריות שאמורה לכסות תחומים רבים.
חיזוק אצבעות, פעמיים בשבוע. תרגול קרבות מול יריב דמיוני, שלוש פעמים בשבוע.
טונג-ז'י-גונג, פעמיים בשבוע. ניינסין פעם אחת בשבוע, כך גם תרגול ז'א-מא (תודה לאל).
ריצות, שלוש.
למתמטיקאים הנוקדנים אומר כי אני יודעת שהגענו ליותר משבע, ובשבוע יש רק שבעה ימים, אפילו בחו"ל. פשוט יש יותר מאימון אחד ביום, או יותר נכון,בכל יום יש יותר מאלמנט יחיד של שיגרת האימונים.

יש אימונים שאותם עורכים רק פעם בזמן רב, אפילו לדעת המחמירים. אחד מהם הוא אימון שרירי הפנים. אני יושבת מול מראה, תאורה מלאה בחדר, ומבצעת העוויות שונות ומשונות במשך שעתיים. זה נשמע קל ופשוט, אך זה ממש מעייף. כיווץ שפתיים למרכז, שרבובן קדימה, הצמדתן זו לזו בחוזקה, שרבוב שפתיים והנעתןבתנועה מעגלית, הרמת גבות תוך הוצאת לשון, קריצה מהירה,קריצה איטית... כל תרגיל מבוצע מספר מדוד של פעמים, ובדייקנות מירבית. השרירים הקטנים הללו מתעייפים מהר ומסרבים להגיב. זה קשה,קשה מאד אפילו.

אחרי אימון שכזה אי אפשר לחייך או להביע מימיקה כלשהי. הכל מאובן בפנים.
הלסתות כואבות, השרירים שבין הגבות תפוסים.

הגעתי מרוצה לשיעור ריקוד. אחת הבנות אמרה לי שאני צריכה להיות יותר נחמדה. שאלתי למה והיא ענתה שאני מדברת אליה מוזר (כאילו אני שונאת אותה) ואני בכלל לא מחייכת אליה (יופי, מה רצית?).

עמוק בלב חייכתי ואפילו התפוצצתי מצחוק. כלפי חוץ אמרתי לה שאני סתם עייפה.
קונג-פו במיטבו.