אוהבת שירה.

לפעמים העיקצוץ מגיע אלי במפתיע.
סליחה, אני מרמה. הוא תמיד מגיע במפתיע. אני לעולם לא מצפה לו.
העיקצוץ האהוב הזה, של נבזות טהורה.
הרגע בו אני אומרת לעצמי כי צריך לשבור את הכלים, כדאי לנקוט בשיטת פעולה מפתיעה, לנצח במשחק הפוקר על ידי בעיטה בשוקו של זה שמעבר לשולחן.
אי אפשר להיות מוכנים לתחושה, זו ההשראה הנוחתת במפתיע, מתגנבת על כפות חתוליות,
נמהרת ופוחזת, מסתחררת במערבולת של חיוך ומסתורין.
הרגע הקסום.
זהו העיקצוץ השולח אותי, באחד מאופניו, לשגר את הרץ הלבן שלי לאיום מטופש לכאורה, מלכודת למעשה, הגמביט הקלאסי.
זהו העיקצוץ האומר לי שבמקום להסביר למתרימים הקתוליים שאני לא ממש מזדהה עימם, אני יכולה לגרשם חיש מהר בהרמת שולי חצאיתי.
זהו העיקצוץ האומר לי כי בתחרות ריצה אני יכולה להכשיל את יריבי בהדיפה אלימה על גדר.
אני מתה על העיקצוץ הזה, הוא חברי הטוב המלווה את צעדיי ושנותיי.

ועכשיו הוא הגיע והוא מכה בי בלי רחם, שולט אכזר.
הוא אומר לי כי עלי להתנהג "לא יפה", ואני מהנהנת בהכנעה. בעצם לא בהכנעה, בשימחה.
העיקצוץ אומר כי היעד הולך לאכול הרבה קש, ואלי גם קצת זכוכית לקינוח.
למה?
כי הוא עיצבן אותי, כי הוא חלאה של 24 קאראט, כי הוא מקלקל לי את הנוף, מה זה משנה! כי דמו מותר.
אז העיקצוץ אומר לי, פ' חביבה, אל תילחמי בהוגנות, היי מלוכלכת.
מישכי שיער, בעטי במפשעה, החדירי אצבע לארובת העין. ואחר כך, רק אחר כך, התחילי להלחם בצורה באמת נבזית.

יש לי מישהו על הכוונת, וחיוך רחב-רחב. הציפורניים שלופות וריח הדם באוויר.