אוהבת שירה.

היה לי שבוע לא מזהיר. הסיבות לא כל כך משנות, ואולי הן כן משנות אך אני מעדיפה להתעלם מהן.
השורה התחתונה – שבוע לא מזהיר.

אני לא אוהבת לכתוב על רגעי השפל, התעמקות בהם מדכדכת אותי. (אני מקנאה בחברתי מהכלוב שמצליחה לערוך עם עצמה חשבון נוקב, לנבור בעומק קרביה, ולצאת מחוזקת מהעניין. אני הייתי מתרסקת מכך, עבורה זו תרפיה.)

אז אני מנסה לכתוב על רגעי שיא, או לפחות על רגעים קטנים ומשעשעים. למעשה, בהסתכלות נכונה כמעט תמיד ניתן למצא רגעים כאלו. נפלתי ברחוב? אפשר לתאר את המבדח שבמעמד. רבתי עם מישהו? אפשר לתת תיאור מילולי עסיסי מאד. תמיד ניתן לראות את המבדח, לשיטתי זה עדיף (יהיו שיגידו שזו התנהגות גברית. כנראה שהם צודקים).

אבל היום היה לי קטע טוב באמת, ולא משנה מאיזו זווית אסתכל עליו. לא טוב כמו "או-מיי-גאד זכיתי בלוטו" ולא טוב כמו "הנסיך-הציע-לי-נישואין-והוא-לא-צפרדע", אלא טוב קטן כזה, חם ואנושי. לי זה הספיק.

יצאתי לסדר משהו, ולהפתעתי הכל נגמר מהר מכפי שציפיתי. זה אמר שהתפנתה לי שעה לפני הדבר הבא שתכננתי. רציתי להכנס לבית קפה ולקרא בשקט, אך ליד בית הקפה ראיתי איש זקן עם לוח שח. הוא מפתה אנשים לשחק נגדו בליץ-שח, המפסיד משלם חמישה יורו. חשבתי שתרגול קטן למוח יועיל לי יותר מעוגת שמרים, והזמנתי אותו לשחק. תוך כדי משחק התבוננתי בו: כבן 65, לבושו ישן, גילוחו מוקפד, עיניו עצובות וקצת מודלקות. רזה מאד, בעל ישיבה כפופה. הוא שיחק טוב ממני. אני עשיתי כמה טעויות שלא מתאימות לי, פעם הייתי משחקת לא רע, ומערך ההגנה שלי היה רעוע. ראיתי עליו שהוא יודע שתוך מהלכים ספורים הוא מחסל אותי. רציתי לכפות מט מהשורה האחורית, בובי פישר סטייל, אך הרגלים שלו סודרו באלכסון יפה שלא איפשר לי להכנס להקרבה הראשונית. להפתעתי, הוא שבר את הפורמציה הרגלית ואיפשר לי, בעיכוב של מהלך,לבצע את התכסיס שתכננתי. הייתי בטוחה שהוא מכין לי גמביט, אך לא הצלחתי לגלותו. החלטתי לזרום. צריח מכה רגלי, הוא מכה אותי באגף השני, ואני מתחילה בשורת איומי שח. זה עבד – הוא הפסיד.

הוא שאל אם יוכל להזמין אותי לקפה. הסכמתי. נכנסנו והוא הזמין עבורי עוגה קטנה וקפה הפוך (טוב, לא אמרתי שהכל היה מושלם). שאלתי אותו איך הוא פיספס את היערכות הצריחים שלי אחרי שביצעתי הצרחה. הוא הסיט את מבטו. רק אז הבנתי שהוא נתן לי לנצח. שאלתי למה והוא אמר שנראיתי לו מאד עצובה והוא רצה לשמח אותי.

זה באמת שימח. לא הנצחון כמובן, וגם לא זה שהוא ניסה לשמח אותי. אני אפילו לא יודעת מה בדיוק שימח אותי. אותה חברה שהזכרתי בטח היתה מבינה מה משמח אותה במצב שכזה, אני מסתפקת בשימחה עצמה. אז אולי אני לא יהודית פולגאר ולעולם לא אהיה, אולי לפעמים כתוב לי על המצח שאני עצובה, אולי אני לא מתכננת היטב את זמני העבודה שלי.
ובכל זאת, שמחתי היום.

(משום מה אני נזכרת בסיפור של או.הנרי, gift of the Magi, ומחייכת. רומנטיקנית חסרת תקנה, חסרת שכל וחסרת תרגול בשח)