אוהבת שירה.

עבור ריצות יש לי שתי הופעות שונות. האחת היא מהסטייל של הטי-שירט המהוהה ומכנסי התעמלות מעפנים, השניה היא בבגדי ריצה מושקעים (ששווים את מחירם המטורף). בגדים אלה אינם רק טובים, עמידים, מעסים את השריר, מרחיקים זיעה ומפזרים חום, הם גם נראים נפלא.

אז יצאתי לריצה כשאני לובשת את אחד השווים-השווים הללו (דווקא לא באדום, למרות הפראפראזה).
גופית הריצה היא שחורה, עם שני פסים סגולים ויפים המתפקדים כמחזירי אור. המחשוף נמצא אי שם בין ה"מהוגן יחסית לבלונדינית" לבין ה"היא תצא לתרבות רעה". ממילא אני רצה עם חזיות שאינן מחמיאות לחזה – המיוחמים מתבקשים להפסיק לחשוב על פוש-אפ-ברה. איפה היינו? ריצה, כן.
אז יצאתי לריצה והחלטתי לעשות מסלול ארוך מהרגיל ובקצב משתנה, עשר דקות בקצב 12, חמש דקות בקצב 14, וחוזר חלילה. אחרי שעה וחצי הייתי מחוסלת (ילדים הסכיתו: פ' רצה בקצב שתואר. עשרים דקות אחרי תחילת ריצתה, יצאה רכבת מחיפה דרומה במהירות קבועה V. באיזה קצב תתמלא הבריכה?), ועברתי להליכה, לשחרר את השרירים. סך הכל הייתי מרוצה, מסלול של 19 ק"מ (הרבה מעבר למה שאני רצה בדרך כלל), יום נחמד וטוב, העולם מחייך. מה רע?

הבעיה בריצות כאלה היא המים. במירוץ מסודר יש תחנות מים כל קילומטר או שניים, לוקחים לגימה וממשיכים. בריצה אישית הפתרון הוא אחר: מטמינים מראש בקבוק/י מים בנקודות מסויימות, עוצרים ושותים מעט. כדי לייעל את התהליך מומלץ על מסלול מעגלי, לא ארוך מדי. ייעול סופי מתקבל על ידי שאחת התחנות היא האוטו שלי, והתחנה השניה היא במחצית הסיבוב. כך ניתן לשתות, והעצירה אינה מעיקה מדי, רק קצת.

איפה היינו? כן ריצה ומים. אז רצתי במסלול מעגלי של 4.7 ק"מ, עם האוטו כנקודת התחלה/סיום, ושיח עבות כנקודת ביניים. בתום הסיבוב השני ראיתי את זוג הערסים המתבקש ושמעתי את השריקה האופיינית. הם ישבו על ספסל ממש ליד האוטו שלי, ונראו מרוצים מעצמם. הם אפילו העירו משהו על השדיים שלי, שנתן להם (לשדיים) הרבה יותר קרדיט מאשר הם מקבלים בחנות להלבשה תחתונה. המשכתי לרוץ, כמובן. בסוף הסיבוב השלישי לא ראיתי אותם, אך בסוף הרביעי הם התממשו להם מאי שם והציעו לי הצעות שעיקרן בילוי אופקי. עברתי אותם בריצה כי הייתי צריכה להמשיך עוד כדקה, כדי לסגור את חמש הדקות האחרונות. בסיום הריצה עברתי להליכה, המשכתי עוד שתי דקות ופניתי לכוון האוטו. הערסים שמחו מאד לראות אותי חוזרת, והביעו זאת במצהלות חדווה. שוו בנפשכם, עברתי אותם בריצה, הם קראו לי לבוא לשם קיום יחסי מין, והנה אני חוזרת, מתנשפת וסמוקה. נהדר, לא?

חוק מרפי קובע שדברים רעים מתעצמים, ומרפי תמיד צודק. מזוג הם הפכו לשלושה, כנראה צורת רבייה חד מינית, בזכות ניאנדרטל מגושם שנוסף לזוג המקורי. עוג הזה החזיק בידיו שתי כוסות ענק של מקדונלדס וחבר מרעיו הציע לי לגימה. סירבתי, פתחתי את תא המטען, הוצאתי בקבוק וגמעתי את מימיו בשקיקה. "תראה איך זאת בולעת" היתה התגובה המתלהבת. אני יודעת שהיה נבון להסתלק משם, אך העדפתי להסדיר את הנשימה לפני שאתחיל לנהוג (סך הכל שתי דקות באוטו, אך לא רצוי להסתכן). הרגשתי עייפה ולאה והתיישבתי על מכסה המנוע, והם ניסו ליזום איתי שיחה, אם ניתן לכנות כך את קטעי המילים העילגות שיצאו מגרונם הקולקטיבי. בשלב כלשהו הקירבה הפכה מעיקה ואמרתי להם שיעזבו אותי בשקט. כן, בטח. מובן שהם התעלמו. מאחר שבשלב זה הם נשענו על האוטו שלי אמרתי להם לחדול מכך, אך הם רק גיחכו.

החלטתי להתעלם מהם, לחכות דקתיים עד שחלק מהזיעה תתנדף ממני והקצב הקרדיו-וסקולרי ישוב להיות נינוח, ולהתחפף. באמת, זו אינה החברה המועדפת עלי. החלטתי, אז מה? כנראה שתוכניותיי לא עלו בקנה אחד עם האג'נדה שלהם לגבי אצניות בלונדיניות, קל וחומר לגבי כאלה שמתיישבות לידם במין פאמיליאריות משובבת. מאחר שהיה מבחינתם דיסוננס מטריד בין המבט הזועף שנעצתי הבם לבין העובדה שנותרתי לשבת שם, הם החליטו על טכניקת פעולה חדשה, המילה האחרונה בתחום החיזור המעודן. אחד מהשניים הקטנים לקח מעוג כוס, דלה מתוכה קוביית קרח והשליך אותה לעברי. אמרתי לו להפסיק ומייד. הערס הקטן השני החליט לשדרג ולנסות לקלוע לי קוביית קרח למחשוף. הוא כמעט הצליח מה שמראה שכדי להיות שחקן כדורסל הוא היה צריך לעשות רק שלושה שינויים: 1. לגבוה בעשרה סנטימטרים ומעלה. 2. להפסיק לעשן. 3. להיות נבון מספיק כדי להבחין בין מחשוף וסל.

בכל מקרה, אני לא התכוונתי לעודד את הקריירה שלו. אמרתי להם שאם הם יפסיקו תיכף ומיד אני לא אפגע בהם, ואפילו ניפרד כידידים. משום מה כשאני אומרת משפטים כאלה לא מתייחסים אלי ברצינות.
אולי זו אשמת הבלונד, אולי הקול הילדותי שבו קוללתי, כך או אחרת אני לא מצליחה להפחיד. ודאי שלא את שלישיית אנחנו-טפשים-מספיק-כדי-לאונן-לתוך-מסחטת-מיץ. כשערס מספר אחד צמצם את המרחק לעברי התחלתי לנוע, ואלוהים עדי כי לא היה לי שום חשק לנוע, הייתי תשושה.

פלאשבק 1.
אני קוראת לראשונה את פרוסט, ומגלה כותב אדיר. לא קלאסיקון, לא וירטואוז של שפה, אך בעל רעיונות יפים ובהירים. בעל יכולת לשתף בלבטיו ובאופן בו פתרם. "יש אומרים עולם יתם באש, אחרים אומרים בקרח". אני בוחנת את עמדתי, ומחליטה כי העולם יגיע לקיצו בקול דממה דקה, הווי אומר קרח.
מחוץ לחלוני יש שלג, אך להבות קטנות מרצדות בפמוטים שאמי הציבה על שולחן האוכל.

פלאשבק 2.
אני ואחותי מנצלות הפוגה בשלגים ויורדות לשחק בכדור. אחותי אינה ספורטאית, אך בזריקת כדור היא עולה עלי. היא מטיחה אותו בדייקנות ובזריזות, לכאורה ללא מאמץ. אני מביטה בה ומנסה לפענח את הסוד, והיא מחייכת בהתנשאות. היא נהנית לשמור על יתרונה. אחרי זמן מה רחמיה נכמרו עלי והיא נתנה לי שיעור חשוב בהטחה ובזריקה. למדתי את תנועת הכתף, את פשיטת היד, את הצעד המהיר שנקטע באחת ואת התנועה הגמישה של המותן. התאמנתי איתה רבות, והשתפרתי עם הזמן. מעולם לא הגעתי לתנועה המושלמת שלה, אך אני יכולה ליידות כדור בייסבול באופן מרשים.

פלאשבק 3.
אני ממש פיצפונת ומישהו (לא זוכרת מי, בטח חבר של הורי) מביא לי מתנה של תופי פח צבעוניים ושני מקלות תיפוף. לא רק שאני מתלהבת, אני מתמידה באורח מעורר דאגה. המצב חמור שבעתיים מאחר ואין לי חוש קצב אך אני מחפה על כך בדבקות רצינית. כולם סובלים, במיוחד הוריי.
ברגע עצוב כלשהו, אחרי זמן ארוך (נצח לדברי אבי), אחד התופים נקרע. אני עדיין זוכרת את הצליל הפגום שהשמיע המקל עת פגע בסנר הפגום. פרצתי בבכי ואת הצליל שמרתי בזכרוני.

חזרה לערס-לנד.
ירדתי ממכסה המנוע בקפיצה ודחפתי בכוח את ערס מספר אחד. הוא קצת נרתע אחורה, אבל לא מספיק.
או שהייתי עייפה מאד או שהוא לא היה כל כך קטן, רק בהשוואה לגולם המגודל. שברתי כוון כדי להתייצב מול עוג שבהה בטפשות בכוס שבידו. בעטתי בכוס והיא התעופפה תוך שהיא מפזרת מתוכה המוני קוביות קרח, מחזה מרשים. אז אמנם מחזה נאה, אך אם ארצה לתת את עיניי במחזות נאים אלך לתיאטרון או לאופרה, או סתם אביט בראי. בפרט, היתה לי תחושה שהפופולאריות שלי בקרב השלושה התדרדרה לשפל חסר תקדים, כזה שאף השתלת סיליקון לא תוכל לתקן.
עצרתי אותם בצעקה.
יש דרך לרתק אדם בעזרת הקול. אין זה קל והדבר מצריך תרגול רב ושליטה מרשימה בסרעפת, אך זה בר ביצוע. בפעם הזו זה עבד לפרק זמן של שניה, ואין להקל בכך ראש. בזמן זה התבוננתי סביבי ובחנתי את הסביבה, ניסיתי לערוך ניתוח מצב ולהעריך את אפשרויותיי. בריחה לא באה בחשבון. מעשנים ככל שיהיו, עדיין חששתי שהם יוכלו לפתח ספרינט קצר שישיג את רגליי הכושלות. צריך היה לעשות משהו שונה, מאד שונה.
התכופפתי והרמתי חצי מרצפת אקרשטיין, דבר לא גדול, כתפוז סך הכל, אך בעל משקל של פומלה.
שני צעדים אחורה, מבט רושף ואז אמרתי "אל תכריחו אותי להכאיב לכם". נשמע יופי, לא?
באותה מידה הייתי יכולה לאמר זאת במנדרינית, הדבר לא נקלט בגולגלות הריקות. הנפתי את המרצפת והטחתי אותה לפנים בכל הכוח. היא פגעה בחזהו של הניאנדרטל הגדול והשמיעה קול שהחזיר אותי שלושים שנה אחורה, משהו נשבר, הצליל השלם והנקי של בית חזה שלם לא התקיים עוד, במקומו נשמע "דונג" פגום בלוויית צליל שבירה. ללא ספק, עצם החזה.
"קחו אותו לרופא", אמרתי, "ותזהרו מבלונדיניות".
תזהרו – כך אמרתי, לא הזהרו. יש גבול לכמות העברית הנכונה שראשי הכרוב האלה יכולים לספוג.

חיכיתי שהם יעזרו לו להתרומם מהריצפה, והתבוננתי מרוצה בהעוויות הכאב שלו. בפעם הבאה שילמד לא לשתות קולה במקדונלדס. משקה מגעיל. נכנסתי לאוטו, ויצאתי לסיבוב. במקום להגיע ישר לחדרי, נסעתי בלי מטרה מוגדרת במשך רבע שעה, וברובה דיקלמתי לעצמי את "קרח ואש" של פרוסט.
לטעמי, המתחיל בקרח יכווה באש. אצלנו בעדה אומרים שהרודה מן הדבש טועם את העוקץ, מעניין איך זה נשמע בשפת הדבורים.
חשבתי על התוף ההוא, הפגום, ועל אחותי שאני כל כך אוהבת. חשבתי על קרח, חשבתי על אש. הרי הא בהא תליא. חשבתי על צלילים מהדהדים וצלילים קצרים, לגאטו וסטקטו, על עמלק שנכחדו ועל הדבורים המסכנות שנאלצות לעקוץ. ומובן שחשבתי על נומי, מצהיר את משנתו בעוז:
"אין איבר שנוצר שלא על מנת לענג את החושים. העין את חוש הראיה, הלשון את הטעם ועצם החזה לא נוצרה אלא לענג את האוזן".

למאותגרים:
לא היה בפוסט הזה סקס, לא היתה עלילה מורכבת.כולה שלושה ערסים, אחד מהם חטף. זהו. פרוסט? מי זה בכלל? אצלנו במקפיא יש נון-פרוסט.