אוהבת שירה.

סוף הסיפור ידוע, אני אוהבת סיפורים שסופם ידוע מראש.
כן, התחתנו ואנו חיים באושר (ואפילו בעושר יחסי) עד היום הזה.
בדרך אל האירוע המופרך (כן, אין תיאור אחר לחתונה) היו כמה מעמדים מעניינים.
חלקם משעשעים, חלקם מביכים עד אימה, מקצתם הזויים.

מאחר ואני אמונה על הסיפורים המשונים יותר (ואין לי כל רצון לחלוק עימכם את הבנאלי), אנסה לתת את ההיי-לייטס של הביזאר. לא את הקצפת והשמאלץ, רק את המשעשע. מובן כי יש בחיים בכלל ובחיי בפרט גם מן הבנאלי, אך ההבנה כי זהו המצב מונחת לפתחו של הקורא הנבון.

חודש לפני המועד ניצבתי על המשקל. כנראה שביקורים תכופים במסעדות והפחתה מסויימת בשיגרת האימונים נתנו את אותותיהם. המשקל המכוער הזה (שאימו היתה שוכבת עם גמלים, ימח שמו) טען שהגעתי ל-58.700 ....
הפגיעה באגו נצפתה מיד. קיללתי את הממזר המסופלס שהמציא את המשקלים בפרט, ואת כרות השופכה שפיתח את המשקל הדיגיטלי. מובן שהיו אלה גברים. אף אשה לא תבנה כלי עינויים שכזה. כשסיימתי להיעצב, לקלל ולבכות, החלטתי לפצוח בדיאטה קטנטנה. היעד - 55. הסיבה - אלמנטרית, ווטסון. השיטה - ירקות ארוכים וריצות ירוקות, או האולי היה זה להיפך.

מאחר והבנתי שתכניתי עלולה לפגוע קלות בכשירותי המבצעית, ידעתי כי עלי לדווח על כך לבוס. טפשי ככל שזה ישמע, זה חלק מהפרוטוקול אצלנו.
אז נכנסתי למשרדו של נומי והודעתי לו שיתכונן לכך שאני עלולה להפגין סימני עייפות בתקופה הקרובה (שבועיים, כך הערכתי. בינינו אני לא מבינה גדולה בדיאטות). נומי הביט בי במבטו המרוכז שחומרה ושובבות משמשים בו בערבוביה. "למה את רוצה לרדת במשקל? " הוא שאל בטפשות. עניתי כי אני נראית כחזירה מפוטמת ושבכוונתי להיראות נפלא תחת חופתי, ללא אף רמז לצמיג מתניים. "אבל אין לך עודף משקל", הוא פסק. "אתה טועה, יש לי".
בדיעבד, זו היתה טעות. לא מומלץ לאמר לנומי מילים כמו 'טעית'. הוא אינו מתייחס אליהן בחיבה.

התפשטי, כך הוא אמר לי בנימה עניינית. ניסיתי לאמר כי אין צורך, אך מבטו הבהיר כי המילה לא עדיין לא נכנסה ללקסיקון שלו. חלצתי את נעליי, גרביי, השלתי את חולצתי ונעצתי בו מבט מתחנן. "הכל", הוא אמר. הוא אמר, אני עשיתי. לפחות שמרתי איכשהו על כבודי העצמי וקיפלתי את הבגדים שנשרו והותירו אותי עירומה לעיניו.
כעת הוא נזכר באינטרקום. הוא צירצר לחמישה מהעובדים וביקש מהם להכנס למשרדו. טוב, ביקש זו לא מילה מתאימה. אתה אצלי תוך שתי קטנות, זה הסגנון בו הוא נקט. ארבעה מהם היו זמינים (ואני בטוחה שהחמישי לא יסלח לעצמו) והגיעו למשרד במהירות. את מבטיהם בי אני לא יכולה לתאר, ועם זאת לעולם לא אשכח.

"עידן", הוא פנה לראשון, "האם לדעתך פ' זקוקה לדיאטה?"
עידן (שם בדוי) הניד בראשו לשלילה, לא יודע היכן לקבור את עצמו.
"היא נראית מספיק טוב, לדעתך?". שוב, אישור חנוק.
לאחר הוא עבר לאחרים, מתוכם אשה אחת, ושאל לדעתם.
כולם נראו קפואים ומיוסרים, כאילו מוט קפוא ננעץ בעכוזם.
אני, לעומתם, הייתי אומללה כאילו גם לי נעוץ מוט בישבן, אבל מלובן.
כצפוי, כולם אמרו שאני לא זקוקה לדיאטה, ונומי שילח אותם כלעומת שבאו.

"את עדיין רוצה לעשות דיאטה? עדיין מעוניינת לחלוק על דעתי?".
לא, בן כלבה, אמרתי בהכנעה, לא אעשה דיאטה.
"טוב מאד, אני שמח שהשתכנעת. חופשיה".

סוף דבר, הכלה החסודה עמדה תחת חופתה במשקל 56 ק"ג.
דיאטה מכוונת לא היתה שם, אבל איבדתי את התאבון לכמה ימים.
בן כלבה, כבר אמרתי?