אוהבת שירה.

סיפור זה אינו מיועד לרכי-לב, אנשים רגישים, חולי לב ונשים בהריון.
אני רצינית, מדובר כאן על אכזריות שלא כולם מסוגלים להתמודד עימה.

אתם עדיין פה? החלטתם לקרא למרות הכל? טוב, על אחריותכם.
בעלי היקר, ב', אינו בענייני בדסמ. הוא ונילי במובן הטוב של המילה.
סקס טוב, לפעמים עדין ולפעמים פרוע, מספק ומהנה.
זה מה שיש לנו במיטה, בלי שליטה, חבלים, מכות ושאר ירקות.
למעשה, גם אני לא בדסמית. וניל דה-לה-וניל. לבנבנה כשלג, צחורה כדוב קוטב בתול.
אמנם אני מכירה את הצד הזה (הצטרף לצד האפל, יש לנו עוגיות), אבל לא ממש פעילה.
מהנאמר ניתן להסיק, ובצדק, שלא אעביר אף אחד סשן,
גם כשניסיתי, זה הרגיש מלאכותי ונטול טעם. כמו ילדים שמשחקים, לא כמו בוגרים שמזדיינים.
אז אני לא מעבירה סשנים, קל וחומר כעת, כשאני נשואה.

אבל... לפני חודשים מספר העברתי את ב' את הסשן האכזרי ביותר.
האקסטרים המזוקק, הרוע הטהור, 24 קאראט של בדסמ.
דמיינו את הרגע:
שנינו יוצאים כבר זמן מה והעניינים מתחממים ומתהדקים לקראת הבלתי נמנע.
ב' משוגע עלי ומעריץ אותי.
אנחנו יושבים בסלון ביתו, המוזיקה שקטה והאורות עמומים.
אני מתרפקת עליו, הוא מלטף את ראשי ומכחכח בגרונו.
אני יודעת מה עומד לבוא. אינטואיציה נשית, תוכלו לקרא לזה. חוץ מזה, הצצתי ביומן שלו.
במאמר מוסגר אומר שבחורים רווקים אינם משאירים סכומים נכבדים בחנות תכשיטים,
אלא אם כן הם מתכננים לשנות סטטוס.
ואז זה אכן קורה. בלי כריעת הברך הטפשית (הייתי בועטת בו לו היה מתדרדר לכך), אבל עם כל השאר.
הוא מציע לי נישואין.
ברור, אני שמחה ורוצה לקפוץ ולצעוק כן-כן-כן, אבל אני מחזיקה את עצמי.
שואלת אותו: מה זה אומר עבורך שנהיה נשואים?
הוא עונה: נהיה תמיד ביחד, נאהב תמיד, נהיה גלויים, אני שלך ואת שלי, נגדל את ילדינו המשותפים, נזדקן יחד.
אני: כן, ברור. אבל מה עם יחסים מחוץ לקשר הזוגי?
הוא (מבולבל): מה, מה זאת אומרת? אנחנו רק אחד של השני.
אני: אתה יודע שאני לא יכולה להבטיח דבר כזה. יכול להיות שבעבודה יצא לי לשכב עם מישהו אחר.
הוא (עגום): כן, לא חשבתי על זה. אבל את תאהבי רק אותי, נכון?
אני: מובן מאליו.
הוא: וגם אם תשכבי עם אחר תחשבי רק עלי, נכון?
אני: לא. אם אני רוצה להיות טובה במה שאני עושה, אני לא אחשוב עליך.
הוא (מתחנן): אבל, אבל את לא תהני, נכון? כלומר לא תגמרי.
אני: מה פתאום?! ברור שאני אהנה, ואני אגמור ועוד איך. אם אני עובדת קשה, אני צריכה גם לסבול?
הוא: ט-ו-ב. אבל תמיד תחזרי אלי? תמיד תאהבי אותי?
אני: כן, תמיד שלך.
הוא: דבר אחד בטוח, כשהילדים שלנו ישאלו איך הצעתי לך נישואין, אני אספר להם שקר לבן.
אני: לבן כמו וניל.

לא להאמין, אבל הצלחתי להיות כנה ולא להבריח אותו. כנראה שהוא מ-מ-ש אוהב אותי.