היא מסתכלת בי בעיניים גדולות ומבריקות.
אני מנסה לנחש מה עובר לה בראש. אצלי בראש סתימה. שום דבר לא עובר. אפילו בגרון תקוע לי גוש רירי ודביק שמסרב לזוז. אבל אני חייב "לשחק אותה גבר".
גבר.....
כולה ילד, כמעט בן שש עשרה שהזין שלו גדול יותר מתכולת המוח.
אבל אני עומד שם ליד דוכן הפלאפל, מסתכל לה עמוק בעיניים ואני יודע שמה שאני רואה שם זה יותר נמוך בגוף. ואני לא יודע אם היא שומעת את המחשבה העמוקה שלי -
כוס.....
יכול להיות שכולם שומעים אותי חושב. כל העיר מלאה עכשיו ב- כוס....
היא גדולה ממני לפחות בשנה. גבוה ממני בעשרה סנטימטרים. רזה, שיער חום מסולסל עד הכתפיים, שפתיים דקות,לא הכי יפה בעולם אבל מושכת בטירוף. החזה שלי מתפוצץ מהולם הלב והנשימה החסרה. החזה שלה גואה מולי ומתפרץ מהטריקו הצמוד. בעולם המושגים שלי היא "מופקרת". אני בוחן את גופה וכאילו מלטף אותו בעיניי. מטייל על ירכיה, מתגנב אל המפגש המתוק והמסקרן שלהם, המקום בו הג'ינס שלה מתהדק אל הרוכסן ומותיר פער קטן, מין חור כזה שתמיד אהבתי לראות את האור מסתנן דרכו אצל "מופקרות" אחרות שלבשו שמלות שקופות למחצה.
בעוד אני בוהה בה כך, כמעט מזיל ריר, אני שומע אותה אומרת משהו כמו: אתה גר כאן בשכונה, נכון, אח שלך חייל?
אני חוזר למציאות, היא מחייכת מולי ואני חייב "לקחת" אותה. אסור לאבד הזדמנויות כאלה.
לא, אני לא גר בשכונה, וכן, יש לי אח חייל.
מהר, צריך לחשב מה מפחית את הסיכויים שלי ומה מגביר אותם. אח חייל נשמע טוב, מה עכשיו?
-את אוהבת ים?
-מתה עליו.
-נעשה סיבוב לשם עכשיו?
- לא יכולה, ממהרת, צריכה לחזור הביתה עד שש או שאבא שלי משתגע עלי.
-חשבתי שאת גדולה...
-יותר גדולה ממך, כבר עברתי כמה דברים...
- ואבא שלך קובע לך?
- אל תדבר עליו, אם אתה גבר- תבוא בערב לים.
הלב שלי נתקע איפשהו בין הצלעות. אני מגחך בקול ואומר: מה את יודעת על גברים בכלל?
עמוק בפנים אני צוהל, "פריחה, יו, אלוהים, איזו פריחה. חייב לתקוע אותה!"
- אל תעשי עלי דעווין, אין לי זמן לשטויות.
והיא מסתכלת עלי מלמעלה בחיוך מתנשא, "אתה יודע על מה אני מדברת בכלל?"
-
-
לא יודע כמה זמן לקח לי להוציא את זה מהפה, לא יודע מאיפה זה בא, לא ברור לי בכלל, אבל אמרתי את זה בקול ברור ורם.
- את חושבת שאני אבוא סתם בשביל זיון אחד מיותר?
- אני לא סתם.
- אז מה אצלך מיוחד?
- אני מזוכיסטית..........
ואם עד עכשיו הלב פרפר לו ככה, עכשיו לא היה יותר כלום. שקט מטורף. כאילו אני לא חי. לא דופק, לא נשימה, לא חום והזעה. רק זמזום כזה בשתי האוזניים וחם... חם... חם... אני לא על המדרכה. אני כאילו מרחף מעט מעליה, כמו בנשיקה ראשונה. הלם נעים ומבורך.
אני מתאמץ לחייך את החיוך שהתאמנתי עליו כל-כך, כמו צ'ארלס ברונסון, ככה, על הצד.
- שאני אביא חוטי ברזל לפגישה?
ושוב העיניים שלה. גדולות ומבריקות. היא מסתכלת בי כאילו היא מורה.
- לא, לא צריכה, אבל אני אוהבת לקבל מכות.
- אני אקרע לך את הצורה.
קבענו להפגש בים. לא זוכר באיזו שעה.
היא הבריזה.
נשארתי בתול עוד לילה אחד.
לפני 14 שנים. 19 במרץ 2010 בשעה 14:19