מטפסת על האוורסט שלי

להתאמן על להאריך את עמוד השדרה. למתוח. מהחריץ של הישבן כלפי מעלה, מתארך.
והראש מורכן.
כנועה ומקבלת.
זה המקום שלי. ממש כמו אצל מאסטר.
יש בזה הרבה מהחוזק.
כניעה מתוך חוזק היא הכניעה הנכונה. לא ההרגשה של חוסר ברירה או מסכנות.

היי, ילדה, את לא שם!
אז קדימה, מספיק לתת לזרם לסחוף. מספיק לתת לכל רוח לטלטל.
יש לך עמוד שדרה, יש לך חוסן.
להפסיק להילחם. לוותר, לקבל את מה שהעולם מציע לי. בחיוך.

לזכור שהנס של ירידת המן לעם ישראל במדבר, היה בתוקף רק לימי המדבר.
לקחת אחריות על החיים שלי, לא לחכות למן שירד לי מהשמים.

זו התמצית.
רוב הדברים לא חדשים לי. אני שומעת אותם הרבה, שואבת לי פנימה ומאמצת.
למאסטר כבר נמאס לחזור על זה שוב ושוב, אבל היישום והשינוי באים אצלי טיפין טיפין.

זו התמצית, היא נאמרה לי שוב, גם הערב. פלא שאני מסוחררת?
אני מוצפת בתובנות.. צריכה לפרק לי אותן לקטנות אחרת אטבע.

לשים לב ולנשום. לא לעצור את הנשימה.
זה יכול להועיל לעוד אי אלו דברים על הדרך..
אולי ישבר לו איזה שיא עולם מתי שהוא?
אולי. אם הכוס שלי יתרחב מספיק ואני לא אשכח לנשום כשכואב.
(: