מטפסת על האוורסט שלי

הסשנים העצמיים האלו משאירים אותי חסרת אויר.
מחפשת בתוכי מקורות נוספים של נשימה..
כשאני נחנקת, החיבוק העצמי לא מספיק לי. שם, בצורה אוטמטית אני מחפשת את מאסטר,
שיעזור לי לשחרר את המחנק.
ואני יודעת ששם רק אני יכולה לשחרר. ששם רק אני יכולה להיות לי.
רק כדאי לי לזכור שמאסטר כאן, וכמו שהוא אמר אתמול, הוא לא חוסם את הרצון לחום, אבל הוא גם לא יוותר לי על העבודה הקשה. והיא קשה!!!

אין לי מושג איך ולמה או באיזה הקשר זה עלה בי, אני רק זוכרת שבלילה במיטה, עם הדמעות והטישו הצמוד, עכשיו רק חסר לי הטיימר לסשן אמיתי, אחרי שננתי לתחושות לעלות ובכיתי אותן החוצה, עברה לי בראש המילה "זונה". ושוב כאמור, אין לי מושג מאיפה או למה או באיזה הקשר.
ככה נרדמתי.

אני לא צריכה לסחוב יותר. בטח שלא לסחוב לבד.
לא צריכה ליפות את המציאות. בטח ובטח שלא למאסטר.
בלעתי פנימה את הדמעות, לא נתתי לבכי לפרוץ החוצה אלא רק לזלוג בשקט.
כאילו שככה הוא לא יכול לשמוע אותי בוכה.. (-:
הוא שומע גם את מה שלא נאמר..ואת מה שנאמר בין המילים..
את הרצון להניח עליו את הראש, לקבל את הליטוף שלו, את ההשתתפות.

הולכת לשחרר.
את כל הדמעות שטרחתי להסתיר אני הולכת להוציא. כי זו בדיוק הייתה ההוראה.
הראש שלי כואב.
כל מיני מחשבות והרגשות משתוללות שם בפנים.
הולכת למיטה לנקות. מקווה להגיע לשינה בשקט.
מחפשת את השקט שלי מחדש.
אין לי ספק שאני צריכה אותו כדי להיות סבלנית יותר, מכילה ואוהבת.
הפרק הזה? גמר עלי! מחר אני אראה אותו שוב, הפעם לא בתור מראה מכוערת.
אלא בתור הזדמנות לבחור מחדש, גם אני.

אם יש משהו שאני שונאת, ממש שונאת, זה אנשים שמרשים לעצמם להתערב לי.
כאלו שמביעים דיעה גם כשלא נשאלו, גם כשהתגובה שלי אמורה לגרום להם להבין שדעתם לא מעניינת אותי.
כאלו שמנסים לכפות את עצמם, את הטעם שלהם, עלי.
שונאת.
זו אני.
לפעמים אני מביטה אחורה על הדרך שעברתי, על הרצון להיות נמוך כ"כ וצמוד כ"כ למאסטר.
הרצון להיות קשובה לחלוטין, לבצע באופן מדויק ומושלם את ההוראות שלו.
להיות ראויה להיות שם למטה, עטופה ומחובקת.
זו באמת אני? פשוט לא יאומן.

הלילות, הזמן שלי לעצמי, מעלים הרבה מאוד רגשות, הרבה מאוד כאב והרבה הרבה מאוד בדידות. ככה אני יכולה לסכם את שני העשורים הראשונים לחיי, בתוך המשפחה שלי.
הדמעות באות מעצמן, מאפשרות לי להקיא את הרעל הזה דרך העיניים, להתנקות.

מאסטר, כמה צדקת כשאמרת שיש שם הרבה כאב, שניתן לפרק אותו בעזרת בכי, לשחרר אותו.
בוכה ומלטפת. בוכה ומעודדת. בוכה ומבטיחה לעצמי, להיות שם. ואז לאט לאט נרגעת. ונרדמת.

הייתי עסוקה מאוד השבוע, מעט מאוד זמן פנוי.
ובכל זאת הגעגוע, החוסר, כמו חותך בי.
הקול הזה שמלטף לי את הנשמה מבפנים....

והייתה היום הקבוצה, שגם כשיישבתי והמתנתי שם על המדרגות רציתי להתחמק, אבל כמו תמיד בסוף הערב, אני שמחה שהייתי ולמדתי עוד משהו וחידדתי עוד את הרעיון.
וכשצביה שאלה מה אני לוקחת לי מהערב עלתה בי ההבנה שהגיע הזמן להפסיק לרצות ליפות את המציאות. לקבל אותה כמו שהיא. להפסיק להתבייש בהתנהגויות של אחרים.
וכן, היה מגיע לי לקבל את מלוא תשומת הלב והאהבה של הורים לילדם. היה מגיע לי.

והשיר שליווה אותי השבוע, היה "מי אוהב אותך יותר ממני".. של ארכדי דוכין. תזכורת כזו שאני כאן לעצמי.

כמה זמן לוקח לשבוע וחצי לחלוף? (-:

ויש לי את הסמסים מהבוקר:
"אני רוצה שתזכרי שיש לך מאסטר. את לא לבד בעולם.
אני רוצה שתגייסי את כל הכוחות שלך כדי לרדת למקום שלך.
תפסיקי להאבק בי, וותרי, שחררי ופעלי בדיוק לפי ההוראות שלי.
עד שאחזור, פשוט כסי את המוח החושב ותבצעי הוראות, כמו אוטומט.
יותר מרק "רובוט", אני רוצה שתפסיקי להתנגד, עמוק מבפנים.
וותרי על העלבון והכעס"..

אני כבר מתגעגעת.
ובהחלט מתכוונת לחזור למקום שלי ולבסיס.
לשים לב לנשימות.
להיות מודעת ומתוכננת.
ולפעול מתוך מודעות.

ותיכף תיכף הזמן להיכנס למיטה ולשחרר ולנקות את כל הכעס והכאב.

לילה טוב.

את מה שלא הצליחו להוציא ממני ההצלפות הכואבות של השוט החדש,
הוציאו ממני המילים שלך הרכות האלו, שממיסות אותי ברגע,
שמטיסות אותי למטה. הכי למטה שיש.

החום הזה, העיקביות שלך, חוסר ההתפשרות, והעקשנות שלך שלא לוותר עלי,
כל אלו מזכירים לי שאני יכולה וראויה. ואם אצעד עוד, צעד אחרי צעד בעקשנות,
אני אהיה ראויה יותר.

ההכוונה שלך למקומות שקשים לי, לבדידות העצמית ולכאב, לקול שלך שמוציא ממני את הבכי המודחק, החוצה.
האמירה הזו, שאלך לאהוב את הילדה הקטנה, שאתן לה יד שאבטיח לא לעזוב אותה,
הידיעה שהילדה הקטנה הזו יקרה וחשובה ואהובה עליך, נותנת לי את הכוחות להתמיד ולאהוב אותה.

פעם ראשונה היום שהרגשתי שחבל שבאתי, שהיה עדיף להמשיך ולהתגעגע אליך עד שתשוב.
במחשבה שניה? גם את השיעור הזה הייתי צריכה לעבור.
גם השיעור הזה מקרב אותי אליך יותר. וגם לעצמי.
אוהבת אותך, גם אם התקפלתי מהאמירה הזו שלך.
}{

יבשו ונשארו רק עיניים אדומות ואף שעוד קצת דולף,
אני מרגישה כמה איכפתיות ודאגה יש בך אלי.

התלבטתי אם לסמס, אני הרי יודעת איפה אתה, זוכרת שאתה לא פנוי, ונמצא עם אנשים,
ובכל זאת, יותר מידיי דברים הכבידו עלי. שאלת אם אני רוצה להתקשר. למזלי אתה עדיין ער.
כשחייגתי כבר לא יכולתי לשלוט בבכי שלי, ובמקום לפתוח את השיחה כמו שצריך, שמעת אותי בוכה.

אני מבינה שאני חייבת לשחרר, שהעמידה על המשמר, בכוננות מתמדת שחלילה לא אשגה, מעייפת ומתישה אותי. שאין לי מספיק כוחות להחזיק כ"כ חזק כל הזמן.
איך אמרת כשהזכרת לי לאהוב את עצמי? לזכור לחיות חיים טהורים ומלאי אהבה.

על אף המרחק הפיזי ממך, אני מרגישה אותך עוטף אותי אליך במילים, בסבלנות, בחום ששלחת לי דרך הטלפון.
תודה מאסטר יקר שלי. }{

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"...

החג הזה הוא שיעור.
הקב"ה גלגל את יציאת מצרים כדי להראות לי משהו.
להראות לי שאפשר.
שיש דרך לצאת מהמצרים הפרטי שלי, משעבוד לגאולה ומאפלה לאור גדול.
יש יד ענקית שמלווה אותי, שמאירה. שגילגלה אותי את כלללל הדרך הזו כדי שאלמד ואגיע לאן שהגעתי.
אותה היד גם העניקה לי את היד של המאסטר שלי, שידריך כאן, למטה.

זו המשימה שלי לחג הזה.
לא להתעטף במסכה של חיוך. רק להיות במקום שלי, בתוך השקט שלי, ולשים לב.
לתת לחג הזה לגעת בי, להיכנס אלי.
לזכור שאני תלמידה, אורחת כאן. לשים לב ולהתבונן.

יש עוד משימות לימים הבאים.. לזמן שלי עם עצמי, לזמן שבו אני לגמרי בשבילי, לכבד ולאהוב.
לתת לדברים לעלות, לשחרר, לרוקן. לא ממסכנות. אבל לתת מקום לכאב.
לתת לתחושה הזו של הבדידות שעלתה בי אתמול, מקום. ולהזכיר לי שאין לבד יותר כשאני כאן בשבילי.
אין לבד יותר.

חג שמח לכולם.

אצלי עדיין אפור.
אני רואה הרבה אבק מסביב.

וכמה שאני מנסה להרים את הראש ולנשום אויר נקי או בכלל לנשום, אני עדיין בתחתית.
וחג מחר.

חרא של תיזמון הפעם, להרבה מאוד דברים.
גם החג הזה לא ממש בא לי בטוב.
הייתי מעדיפה להיכנס מתחת לשמיכה במקום להתלבש יפה ולחייך ולשבת לשולחן הסדר.
מייללת?
מתבכיינת?
אולי.

בתוך כל הערפילים שכיסו את ההיגיון שלי שמעתי אותך קורא לי.
גם כשכעסתי, גם כשזרקתי את חיצי האומללות שלי מולך.
בעיקר כשנטרפתי מהקור שלך ו"האדישות" אלי,
גם אז שמעתי אותך קורא לי לחזור. לבוא הביתה, אל הפינה החמה שלי, אל השקט.
אתה מראה לי כל פעם מחדש מהי שליטה אמיתית שצומחת משליטה עצמית מדהימה.
גם כשאני מתישה, גם כשאתה חלש בעצמך.

אני כאן, מתחייבת לעצמי שוב, לקחת אחריות על החיים שלי,
בוחרת מחדש לחיות. לראות שהעולם מסביבי נעים ויפה.
לשים לב. להתבונן.
ולזכור לעשות כל פעם רק דבר אחד. עם כל שימת הלב.
אין מצב שאני מוותרת על עצמי. אני לא מתכוונת לתת לחותמת הזו של "נכשל" להידבק אלי שוב.
אני אראה לכולם, ובעיקר לעצמי שאני מסוגלת ויכולה לעמוד במשימות שלי.
אני לא מתכוונת לזרוק שנתיים של למידה לפח.
גם לא את הקשר שלנו.
אני מוצאת את עצמי אוהבת אותך. כל פעם יותר. בלי שתיכננתי בכלל. מי חשב לתת ללב להיפתח ככה?