מטפסת על האוורסט שלי

הייתי עסוקה מאוד השבוע, מעט מאוד זמן פנוי.
ובכל זאת הגעגוע, החוסר, כמו חותך בי.
הקול הזה שמלטף לי את הנשמה מבפנים....

והייתה היום הקבוצה, שגם כשיישבתי והמתנתי שם על המדרגות רציתי להתחמק, אבל כמו תמיד בסוף הערב, אני שמחה שהייתי ולמדתי עוד משהו וחידדתי עוד את הרעיון.
וכשצביה שאלה מה אני לוקחת לי מהערב עלתה בי ההבנה שהגיע הזמן להפסיק לרצות ליפות את המציאות. לקבל אותה כמו שהיא. להפסיק להתבייש בהתנהגויות של אחרים.
וכן, היה מגיע לי לקבל את מלוא תשומת הלב והאהבה של הורים לילדם. היה מגיע לי.

והשיר שליווה אותי השבוע, היה "מי אוהב אותך יותר ממני".. של ארכדי דוכין. תזכורת כזו שאני כאן לעצמי.