מטפסת על האוורסט שלי

אם יש משהו שאני שונאת, ממש שונאת, זה אנשים שמרשים לעצמם להתערב לי.
כאלו שמביעים דיעה גם כשלא נשאלו, גם כשהתגובה שלי אמורה לגרום להם להבין שדעתם לא מעניינת אותי.
כאלו שמנסים לכפות את עצמם, את הטעם שלהם, עלי.
שונאת.
זו אני.
לפעמים אני מביטה אחורה על הדרך שעברתי, על הרצון להיות נמוך כ"כ וצמוד כ"כ למאסטר.
הרצון להיות קשובה לחלוטין, לבצע באופן מדויק ומושלם את ההוראות שלו.
להיות ראויה להיות שם למטה, עטופה ומחובקת.
זו באמת אני? פשוט לא יאומן.

הלילות, הזמן שלי לעצמי, מעלים הרבה מאוד רגשות, הרבה מאוד כאב והרבה הרבה מאוד בדידות. ככה אני יכולה לסכם את שני העשורים הראשונים לחיי, בתוך המשפחה שלי.
הדמעות באות מעצמן, מאפשרות לי להקיא את הרעל הזה דרך העיניים, להתנקות.

מאסטר, כמה צדקת כשאמרת שיש שם הרבה כאב, שניתן לפרק אותו בעזרת בכי, לשחרר אותו.
בוכה ומלטפת. בוכה ומעודדת. בוכה ומבטיחה לעצמי, להיות שם. ואז לאט לאט נרגעת. ונרדמת.