מטפסת על האוורסט שלי

אני לא צריכה לסחוב יותר. בטח שלא לסחוב לבד.
לא צריכה ליפות את המציאות. בטח ובטח שלא למאסטר.
בלעתי פנימה את הדמעות, לא נתתי לבכי לפרוץ החוצה אלא רק לזלוג בשקט.
כאילו שככה הוא לא יכול לשמוע אותי בוכה.. (-:
הוא שומע גם את מה שלא נאמר..ואת מה שנאמר בין המילים..
את הרצון להניח עליו את הראש, לקבל את הליטוף שלו, את ההשתתפות.

הולכת לשחרר.
את כל הדמעות שטרחתי להסתיר אני הולכת להוציא. כי זו בדיוק הייתה ההוראה.
הראש שלי כואב.
כל מיני מחשבות והרגשות משתוללות שם בפנים.
הולכת למיטה לנקות. מקווה להגיע לשינה בשקט.
מחפשת את השקט שלי מחדש.
אין לי ספק שאני צריכה אותו כדי להיות סבלנית יותר, מכילה ואוהבת.
הפרק הזה? גמר עלי! מחר אני אראה אותו שוב, הפעם לא בתור מראה מכוערת.
אלא בתור הזדמנות לבחור מחדש, גם אני.