לפני 14 שנים. 16 באפריל 2010 בשעה 8:24
הסשנים העצמיים האלו משאירים אותי חסרת אויר.
מחפשת בתוכי מקורות נוספים של נשימה..
כשאני נחנקת, החיבוק העצמי לא מספיק לי. שם, בצורה אוטמטית אני מחפשת את מאסטר,
שיעזור לי לשחרר את המחנק.
ואני יודעת ששם רק אני יכולה לשחרר. ששם רק אני יכולה להיות לי.
רק כדאי לי לזכור שמאסטר כאן, וכמו שהוא אמר אתמול, הוא לא חוסם את הרצון לחום, אבל הוא גם לא יוותר לי על העבודה הקשה. והיא קשה!!!
אין לי מושג איך ולמה או באיזה הקשר זה עלה בי, אני רק זוכרת שבלילה במיטה, עם הדמעות והטישו הצמוד, עכשיו רק חסר לי הטיימר לסשן אמיתי, אחרי שננתי לתחושות לעלות ובכיתי אותן החוצה, עברה לי בראש המילה "זונה". ושוב כאמור, אין לי מושג מאיפה או למה או באיזה הקשר.
ככה נרדמתי.
