מטפסת על האוורסט שלי

בתוך כל הערפילים שכיסו את ההיגיון שלי שמעתי אותך קורא לי.
גם כשכעסתי, גם כשזרקתי את חיצי האומללות שלי מולך.
בעיקר כשנטרפתי מהקור שלך ו"האדישות" אלי,
גם אז שמעתי אותך קורא לי לחזור. לבוא הביתה, אל הפינה החמה שלי, אל השקט.
אתה מראה לי כל פעם מחדש מהי שליטה אמיתית שצומחת משליטה עצמית מדהימה.
גם כשאני מתישה, גם כשאתה חלש בעצמך.

אני כאן, מתחייבת לעצמי שוב, לקחת אחריות על החיים שלי,
בוחרת מחדש לחיות. לראות שהעולם מסביבי נעים ויפה.
לשים לב. להתבונן.
ולזכור לעשות כל פעם רק דבר אחד. עם כל שימת הלב.
אין מצב שאני מוותרת על עצמי. אני לא מתכוונת לתת לחותמת הזו של "נכשל" להידבק אלי שוב.
אני אראה לכולם, ובעיקר לעצמי שאני מסוגלת ויכולה לעמוד במשימות שלי.
אני לא מתכוונת לזרוק שנתיים של למידה לפח.
גם לא את הקשר שלנו.
אני מוצאת את עצמי אוהבת אותך. כל פעם יותר. בלי שתיכננתי בכלל. מי חשב לתת ללב להיפתח ככה?