מטפסת על האוורסט שלי

אני לא בטוחה שאפשרי מבחינתי להעלות על הכתב את היממה האחרונה, או בכלל את כל הסופ"ש הזה.
היה לי כבד וטעון, מידיי.
אני סוחבת לכיוונים לא טובים, למקומות שלא עושים לי טוב.
משהו שנראה חזק ממני מנסה להרוס את כל מה שטוב. שוב הפחד הזה שדברים יתפסו אותי לא מוכנה. בגלל זה אני משתוללת. ואני יודעת שהמחיר עלול להיות כואב.
וגם שם בתחתית, אני צועקת לך את עצמי, אל תרפה, אל תוותר עלי.
אני כ"כ זקוקה לשמוע שוב ושוב ושוב, ולראות ולהרגיש כמה אני חשובה לך, כמה איכפת לך ממני.
ואני יודעת שאני חשובה לך ואיכפת לך ממני, למרות שאני כאב ראש אחד גדול.
אני זקוקה לחיבוק שלך, להכלה, לעטיפה שלך. כדי להתאפס, כדי למצוא כוחות לקחת אחריות על החיים שלי ולהתחיל לנהל אותם באהבה.

ההגדרה המדוייקת ביותר ששמעתי על הפורפורציות של החיים כנשלטת:
זה אומנם נוגע בכל רבדי החיים שלך, אני נמצא לגמרי בכל רגע נתון בעולם שלך, אבל אל תשכחי שיש מסביב עולם. עולם שלם, מלא.

כן, אם לא אשכח שיש מסביבי עולם שלם, מלא חיים, מסקרן, ואפילו "אעיז" ואומר יפה.
נכון שמאסטר שלי נמצא אצלי בפנים בכל רגע, לאן שאני הולכת ובכל מה שאני עושה.
אבל יש מסביבי גם משפחה, אוהבת, בטח אוהבת. (:
ועוד חיים שכדאי לחיות אותם במלאות!

****
יש לי עוד כ"כ הרבה לכתוב, על החוויה ההיא שמלפני יומיים, על המבוכה הזו שלי, על הדרך שלך להוביל לשם בלי לוותר, גם כשאתה רואה אותי מכווצת, ועם נשימה שנעצרת בפנים, ועל היד שלך שהייתה עלי לאורך כל אותם רגעים. על היד הזו שמלטפת בלי הפסקה גם כשאתה מורה בפשטות "שחררי את האגרופים".

אה, והידיעה שתיכף, ממש אוטוטו לא יהיה מי שילחש לי באוזן לילה טוב.
כן, למרות שזה לא יהיה ארוך. אבל גם אתמול בלילה לא היה קל להירדם ככה.
גם אם הייתי עסוקה בללטף ולאהוב ולתת מקום לעצמי.
זה הרגיש לי מאולץ ולא אמיתי. עדיין לא אמיתי לגמרי.

כל פעם יש עוד משהו שגורם לי להבין יותר לעומק מהי שליטה אמיתית.
מהי אחריות ואיכפתיות ואהבה.
גם אם הוא מצונן קשות וגם אם הרכב מושבת והאופציה הכמעט יחידה היא להיפגש איפשהו בחוץ, באמצע הדרך.. "אבל אם צריך, אני אבוא."

הייתי צריכה. היום הזה התחיל מחורבן ודאג להיות עיקבי. טלפון אחרי עוד טלפון.
הראשון הבעיר בי עצבים וכעסים בלתי נשלטים.
השני העלה בי עצבות קשה. כמעט חוסר אונים מהמציאות הקיימת.

הדפוסים הרגילים שלי אומרים לי תברחי, תרימי ידיים. תעלמי. הכי בא לי אחרי שיחת טלפון שכזו, פשוט להתאבד. שיעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת!

ושיחת טלפון למאסטר, ודמעות שאני לא מרשה לעצמי לשחרר כי אני בעבודה, והתחושה החזקה שאני צריכה אותו כאן קרוב, חי, מוחשי.
אז מה, לצאת מוקדם מהעבודה? למצוא סידור לילד? בסוף הדברים לא ממש מסתדרים.
במאמץ על אני אורזת את כל הכאבים והכעסים והפחדים והאומללות בתוך הארגז- וסוגרת.
יודעת שיהיה לי זמן ומקום לפרוק אותם, עם מאסטר.

פעם ראשונה שלנו יחד בחוץ, במקום ציבורי.
חיפשנו מקום שקט, מקום שלא אהיה מוטרדת מזה שיש אנשים מסביב ואז לא אוכל לשחרר את כל מה שעצרתי בפנים.
אז היה ספסל. וגם קור, וגם הצינון, כאמור, והרגל הכואבת.
אבל אתה היית שם, עם החיוך והסבלנות, עם החיבוק והליטוף בשבילי. עם ההסבר ה"פשוט" שלך כ"כ: את חושבת שיש לי ברירה? שאני יכול לברוח מהאחריות? האמירות האלו מרגשות ומטריפות אותי כל פעם מחדש. מה עשיתי טוב כ"כ שזכיתי? מה??
היו דמעות אחרי מאבק בתת מודע שלי, הייתה גם מבוכה. הרבה מבוכה. (:
בחיי שאני מוזרה. אחרי כל הדברים המטורפים שחווינו יחד, אחרי העירום הפיזי והנפשי שבאים לי בצורה טבעית איתך, אז ממה עוד יש להיות מובכת? ובכל זאת, לא היה קל לפתוח ולשתף בחוויות הטראומטיות שמעבר לעובדה המצערת שהן קרו לי, יש את החידוד של ההרגשה המתסכלת, הוכחה נוספת למרחק העצום שהיה לי עם אמא שלי, על המחסומים הרבים שהפרידו ביננו.
יחסים מחורבנים שאני משלמת אותם היום.

התודה שלי מרגישה לי קטנה מידיי.
אני אוהבת אותך, מאסטר.
ואני הולכת ללמוד לאהוב את עצמי. אני חייבת. חייבת. אם אני רוצה ללמוד לאהוב את העולם שמסביבי.

לתת את עצמי גם במקומות שלא באים לי בקלות.
מה לא בקלות? גם לא במאמצים מרובים.
שומעת את מאסטר אומר לי להפסיק להתאמץ, פשוט לזרום. לוותר.
אני על השטיח, עיניים עצומות, מאוננת.
מאסטר שם איתי, הידיים שלו מרפרפות עלי, מלטפות ותומכות.
באוזן הוא לוחש "את שלי. הכל שלי. תני לי אותך. תני לעצמך לעלות גבוה וליפול שם בשבילי. אני כאן. מחזיק אותך ואוסף."
המגע-הקירבה-הדיבור-האחיזה- כל אלו מחרמנים אותי יותר,
עוזרים לי לטפס לשיאים שאני לא מכירה, בטח לא כשאני מאוננת לבד.
זה מתקרב, הפה שלי כבר יבש, הנשימה מתקצרת, היבבות הבלתי נשלטות נשמעות לי כאילו ממקום אחר, אבל הן בוקעות ממני. והידיים לא מפסיקות לחפור את הויברטור פנימה.
זו תחושה חזקה שקשה לי להכיל אבל אני רוצה עוד, להמשיך.
אני רוצה לתת אותי למאסטר גם כאן. בשלמות.
הגוף שלי מסרב.
מבקשת רשות להפסיק. ומאסטר שואל באוזן, אבל למה לא נפלת? למה לא התרסקת?
"אני נתתי כל מה שיכלתי, מאסטר."
לא נעצרת כאן, ממשיכה לשנן ולתרגל. גם הפיצוץ פה יגיע.

שבתחושות מפליאה אותי כל פעם מחדש.

מצד אחד הכל מחייך לי ויש הרגשה קלילה.
אך ברגע שאני שומעת אותך בטלפון,
כן, השיחה הלכאורה פשוטה כ"כ שלפני השבת נותנת לי לשקוע בך.
להינמס.
הקול שלך מחזיר את ההרגשה הפיזית של אתמול, אחרי הסשן.
אל השקיעה הזו לתוך הידיים החזקות שלך. אל הביטחון שאתה משרה בי.
אל הקבלה של כולי. כולל החלקים הבילתי נעימים.
"זו ה*עטופה* שלי."

שבת שלום.
}{

השפתיים שלי על גב כף היד שלך, מנשקות.

המצח שלי על הבירכיים שלך.

מתרפקת.

נותנת לעצמי להתפרק בידיים שלך, לפורר הכל, גם על ידי דמעות.
מניחה לך לאסוף אותי חזרה לתוך החיבוק שלך, העוטף.

לכל "הדואגים" לי ו"למבקשי טובתי"- בפרטי כמובן, ויש הרבה כאלו..

אני, את המאסטר שלי בחרתי לפי אבר המין שיש לו בין האוזניים!
מה שיש לו בין הרגליים זה בונוס.
וגם אם לאי מי נדמה שאני סובלת או מפסידה אטרקציות ,
אז אני שם מבחירה מודעת, ובכל רגע נתון יש לי את האפשרות לבחור שוב.

קאפיש?

חשובה במיוחד:
אני לא עומדת לשום מבחן.
כלומר גם אני לא עומדת למבחן.
אז אפשר להרגיע עם הלחץ הזה ולשחרר.
אז מה אם מרוב עייפות לא הצלחתי אתמול בלילה לתת אותי למאסטר?
בפעם הבאה יצליח לי יותר.
על אף שבמשך הימים האחרונים החרמנות טיפסה לשיאים שטרם חוויתי ודיגדגה לי במקומות חדשים
העייפות הכריעה אותי. נרדמתי עם היד בתחתונים.
וכשהתעוררתי אחרי שעתיים בערך לא הצלחתתי להתכנס לשקט.

בוקר טוב ורגוע שקט ומיושב. לי ולכולם.
(:

מסתבר שנמצא המקום הזה, הנמוך כ"כ.
זה שמזקיר לי בכל רגע נתון מי ומה אני.
זה שהופך אותי לכנועה עם גוו זקוף. לגאה.
נמוך אך מאושר.

לא חשבתי שזה יקרה, אם כי הנושא הזה תמיד היה שם. ה"קושי" הזה שלי.
ועכשיו כשמאסטר פרש חסותו גם שם, הפרפרים בבטן מתעצמים.
וברור לי, בלי שמץ של ספק שמאסטר יודע מה הוא עושה ואיך זה יוביל אותי לטוב.

אז יש כאן אותי-
חרמנית עד טירוף, עם הרגשה שרק מהמחשבות אני יכולה לגמור. אבל היי, צריך אישור. (-:
נמוכה עם חיוך ענק.
שקטה וכנועה.
וגם עם קצת מעצורים, שאני מקווה שיתפוררו מהר, בלבקש.
אוחחחחחחחחחח.
מותר לצעוק כאן בין שתיים לארבע? ולגנוח?
(-:

הטעם בפה היה מר מאוד. טעם של אכזבה עצמית.
שוב. שגיתי.
פעלתי מתוך הדחפים וזכרונות העבר שלי.
הפרתי הוראה מאוד מאוד ברורה של מאסטר.
רגע אחרי התאדה הרצון לתכנן תוכניות לסופ"ש. אין פריחה, ואין טיול לגלבוע. לא בא לי כבר.

ובכל זאת, כשנכנסתי למיטה, היה שם מאסטר שמחבק ומכיל למרות שהנושא הזה נתפס גם אצלו כרגיש מאוד. חשוב גם לו, שאני אבין, שאראה את המקום הזה אחרת. שאכבד את האדם שיש איתי.
שאזכור שגם הוא הכי בסדר שיש, ושגם הוא פועל תמיד כמיטב יכלתו.
והחשוב ביותר- הוא לא עומד לשום מבחן!
פשוט להרגיע, להעיף את הלחץ, להאמין בו, לסמוך עליו, לכבד.

יש לי את החיבוק הזה כאן איתי. נכנסתי איתו למיטה וקמתי איתו הבוקר.
יחד עם החיבוק הייתה האמירה הבטוחה של מאסטר- "את יכולה לעשות את זה. את י-כ-ו-ל-ה!"