מטפסת על האוורסט שלי

לתת את עצמי גם במקומות שלא באים לי בקלות.
מה לא בקלות? גם לא במאמצים מרובים.
שומעת את מאסטר אומר לי להפסיק להתאמץ, פשוט לזרום. לוותר.
אני על השטיח, עיניים עצומות, מאוננת.
מאסטר שם איתי, הידיים שלו מרפרפות עלי, מלטפות ותומכות.
באוזן הוא לוחש "את שלי. הכל שלי. תני לי אותך. תני לעצמך לעלות גבוה וליפול שם בשבילי. אני כאן. מחזיק אותך ואוסף."
המגע-הקירבה-הדיבור-האחיזה- כל אלו מחרמנים אותי יותר,
עוזרים לי לטפס לשיאים שאני לא מכירה, בטח לא כשאני מאוננת לבד.
זה מתקרב, הפה שלי כבר יבש, הנשימה מתקצרת, היבבות הבלתי נשלטות נשמעות לי כאילו ממקום אחר, אבל הן בוקעות ממני. והידיים לא מפסיקות לחפור את הויברטור פנימה.
זו תחושה חזקה שקשה לי להכיל אבל אני רוצה עוד, להמשיך.
אני רוצה לתת אותי למאסטר גם כאן. בשלמות.
הגוף שלי מסרב.
מבקשת רשות להפסיק. ומאסטר שואל באוזן, אבל למה לא נפלת? למה לא התרסקת?
"אני נתתי כל מה שיכלתי, מאסטר."
לא נעצרת כאן, ממשיכה לשנן ולתרגל. גם הפיצוץ פה יגיע.