מטפסת על האוורסט שלי

כל פעם יש עוד משהו שגורם לי להבין יותר לעומק מהי שליטה אמיתית.
מהי אחריות ואיכפתיות ואהבה.
גם אם הוא מצונן קשות וגם אם הרכב מושבת והאופציה הכמעט יחידה היא להיפגש איפשהו בחוץ, באמצע הדרך.. "אבל אם צריך, אני אבוא."

הייתי צריכה. היום הזה התחיל מחורבן ודאג להיות עיקבי. טלפון אחרי עוד טלפון.
הראשון הבעיר בי עצבים וכעסים בלתי נשלטים.
השני העלה בי עצבות קשה. כמעט חוסר אונים מהמציאות הקיימת.

הדפוסים הרגילים שלי אומרים לי תברחי, תרימי ידיים. תעלמי. הכי בא לי אחרי שיחת טלפון שכזו, פשוט להתאבד. שיעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת!

ושיחת טלפון למאסטר, ודמעות שאני לא מרשה לעצמי לשחרר כי אני בעבודה, והתחושה החזקה שאני צריכה אותו כאן קרוב, חי, מוחשי.
אז מה, לצאת מוקדם מהעבודה? למצוא סידור לילד? בסוף הדברים לא ממש מסתדרים.
במאמץ על אני אורזת את כל הכאבים והכעסים והפחדים והאומללות בתוך הארגז- וסוגרת.
יודעת שיהיה לי זמן ומקום לפרוק אותם, עם מאסטר.

פעם ראשונה שלנו יחד בחוץ, במקום ציבורי.
חיפשנו מקום שקט, מקום שלא אהיה מוטרדת מזה שיש אנשים מסביב ואז לא אוכל לשחרר את כל מה שעצרתי בפנים.
אז היה ספסל. וגם קור, וגם הצינון, כאמור, והרגל הכואבת.
אבל אתה היית שם, עם החיוך והסבלנות, עם החיבוק והליטוף בשבילי. עם ההסבר ה"פשוט" שלך כ"כ: את חושבת שיש לי ברירה? שאני יכול לברוח מהאחריות? האמירות האלו מרגשות ומטריפות אותי כל פעם מחדש. מה עשיתי טוב כ"כ שזכיתי? מה??
היו דמעות אחרי מאבק בתת מודע שלי, הייתה גם מבוכה. הרבה מבוכה. (:
בחיי שאני מוזרה. אחרי כל הדברים המטורפים שחווינו יחד, אחרי העירום הפיזי והנפשי שבאים לי בצורה טבעית איתך, אז ממה עוד יש להיות מובכת? ובכל זאת, לא היה קל לפתוח ולשתף בחוויות הטראומטיות שמעבר לעובדה המצערת שהן קרו לי, יש את החידוד של ההרגשה המתסכלת, הוכחה נוספת למרחק העצום שהיה לי עם אמא שלי, על המחסומים הרבים שהפרידו ביננו.
יחסים מחורבנים שאני משלמת אותם היום.

התודה שלי מרגישה לי קטנה מידיי.
אני אוהבת אותך, מאסטר.
ואני הולכת ללמוד לאהוב את עצמי. אני חייבת. חייבת. אם אני רוצה ללמוד לאהוב את העולם שמסביבי.