מטפסת על האוורסט שלי

ההגדרה המדוייקת ביותר ששמעתי על הפורפורציות של החיים כנשלטת:
זה אומנם נוגע בכל רבדי החיים שלך, אני נמצא לגמרי בכל רגע נתון בעולם שלך, אבל אל תשכחי שיש מסביב עולם. עולם שלם, מלא.

כן, אם לא אשכח שיש מסביבי עולם שלם, מלא חיים, מסקרן, ואפילו "אעיז" ואומר יפה.
נכון שמאסטר שלי נמצא אצלי בפנים בכל רגע, לאן שאני הולכת ובכל מה שאני עושה.
אבל יש מסביבי גם משפחה, אוהבת, בטח אוהבת. (:
ועוד חיים שכדאי לחיות אותם במלאות!

****
יש לי עוד כ"כ הרבה לכתוב, על החוויה ההיא שמלפני יומיים, על המבוכה הזו שלי, על הדרך שלך להוביל לשם בלי לוותר, גם כשאתה רואה אותי מכווצת, ועם נשימה שנעצרת בפנים, ועל היד שלך שהייתה עלי לאורך כל אותם רגעים. על היד הזו שמלטפת בלי הפסקה גם כשאתה מורה בפשטות "שחררי את האגרופים".

אה, והידיעה שתיכף, ממש אוטוטו לא יהיה מי שילחש לי באוזן לילה טוב.
כן, למרות שזה לא יהיה ארוך. אבל גם אתמול בלילה לא היה קל להירדם ככה.
גם אם הייתי עסוקה בללטף ולאהוב ולתת מקום לעצמי.
זה הרגיש לי מאולץ ולא אמיתי. עדיין לא אמיתי לגמרי.